"שמיטה": רומן לסבי שגרתי

היא בת 27, צנומה ואפרורית ויופיהּ דהוי, מסוגרת בדירה קטנה שמסופחת לבית הוריה ורק ספרים מרחיבים את עולמה. מושא אהבתה, נעמי, היא נערה יפת־מראה שאיבדה את אמהּ בפיגוע חבלני, אבל השכול רק מוסיף לה חן. נעמי מיועדת לאבישי - הנכסף והמוערך בבחורי היישוב, זה שעיני הנערות נשואות אליו והאמהות מבקשות אותו לבנותיהן, ורק תמר רואה אותו כפי שהוא: דושבג עם נטיות פשיסטיות, שהאלימות אצורה בו ורק במקרה מוסללת לגבורה ציונית, מאופקת בקושי עד המשבר הנרקיסיסטי הראשון.

"שמיטה". סחיות אירוטית כתובה היטב

לא רק את אבישי תמר רואה כפי שהוא, את הדברים כולם היא רואה כהווייתם. "אני רואה אותך", היא מבטיחה לנעמי, "אַת האש" - כך לפני שהן שוכבות לראשונה (שום פרטים לא תקבלו על מעשה האהבה הזה; האחרות של 'שמיטה' עוצרת במיטה). כל אותם כזבים שמאפיינים את חיי הפרברים צפופי־הנפש? היא רואה גם אותם. וגם מול המראה היא אינה רואה דמות שלמה וקוהרנטית - שהיא האשליה שרוב הבריות מוצאות מול מראה - אלא במין מחווה לקאניאנית היא רואה את עצמה פרודת־איברים, בליל עיניים וחוטם וגבינים שאינו מתארגן לדמות אחידה. בקיצור, תמר היא השטנץ הרגיל של הדמות החריגה בנוף, שבניגוד לכולם יודעת יותר אמת משקר. וכפי שהעיר סלבוי ז'יז'ק ברשימתו המפורסמת על ה'מטריקס': הדמות שנפשה באה במגע עם האמת היא תמיד אחת ויחידה. אמרנו אחרוּת? בטח אחרות. מופת ודגם של אחרות. אחרות שמוכרת מראש עד אחרון פרטיה.

בכלל, הכל ב'שמיטה' מזכיר דבר אחר. את דרך המלך ללב מורתה מוצאת נעמי בחיבורים ובשירים שהיא מגישה לה, באותו אופן שבו ריבי, גיבורת 'הנה אני מתחילה' של יהודית קציר, הגיעה לליבה של מורתה. גם הדאוס־אקס־מכינה המהופך שחותם את גורלן של המורות - מחלה ממארת שכבר בשלבים המוקדמים של הספר ברור שתגיע - משותף לספרים. והשפה המטאפורית? מעולם החי. כי למה נדמה את נפש הגיבורה אם לא לחיה פצועה? ועכבות הנפש? הן באות לידי ביטוי בעצירות כרונית. ומעל הכל - מהלך ההתאהבות של תמר ונעמי זו בזו: תחילה הסתייגות ועוינות, בהמשך הבנה שהשנאה אינה אלא היפוכה של אהבה. מזכיר איזה סרט או ספר, או מיליון.

ובעיקר, חסרה בספר האחרוּת השפתית. "ואז פועל חריג יבוא ידין/ את צירופנו היומיומיים/ על־פי אמות־מידה בלתי־צפויות/ כאור צהוב בציורי רמברנדט" - זה ויזלטיר בשירו 'תאורה מילולית', מתאר בגאונות את אותה אחרות שפתית ממש, החריגות בלשון שתגרור אל האור את החריגות שבהוויה - לא פחות מתנאי וסיבה למעשה הכתיבה כולו. בספרה של הלפרין־מימון אין משיכת מכחול אחת בלתי־צפויה - לא בסגנון הממלכתי, לא בעלילה. שום פועל חריג, אפילו לא רגע של כשל, גמגום או סדק שיגלו איזו תופעה חד־פעמית בטקסט שתאיר אחרת את העולם.

ובכל זאת אפשר לומר: הספר כתוב היטב. אף שהחשיבה המטאפורית מוגבלת ועל הספר כולו שורה איזה סחיות ששום ארוטיקה לסבית רכה (בטח לא כזו שמשמיטה את הזיונים עצמם) ושום אירוניה כלפי הרגש הציוני־לאומי (שהיא בעצמה כבר קונבנציה) לא יצליחו לגוון - אף על פי כן, מה שבכל זאת עולה מבין דפי 'שמיטה' הוא שאסתי הלפרין־מימון היא סופרת מובהקת, וזה לא עניין של מה בכך. היא יודעת לגולל עלילה, היא שולטת בקשב של הקורא, ויש בטון שלה איזו סמכותיות שלטוב ולרע מכוונת ללב הקאנון. העברית שלה מהודקת - גוף חסר ייחוד אך מחוטב ויציב - ופרקי הספר שזורים אלו באלו בבינה פואטית שאינה אופיינית לספר ביכורים. היא סופרת שכאילו נולדה מיומנת. והיא יודעת לכתוב. רק לא נראה שהיא יודעת מה.

"שמיטה", אסתי הלפרין-מימון, כנרת זמורה-ביתן, 240 עמודים.

 הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".