הטעות שעלתה לרוצחת הישראלים בגירוש מארה"ב
רצחה שניים בפיגוע בירושלים ב-1969, שוחררה בעסקה והיגרה לאמריקה: המחבלת הפלסטינית רסמייה עודה, בת 70, תגורש לירדן כי הסתירה מהרשויות בארה"ב את עברה. היא טוענת לרדיפה פוליטית ומפיצה הסתה אנטי-ישראלית - ובמשפחת אחד הקורבנות אומרים ל-ynet: "סוף סוף הסיוט נגמר"
23 שנה אחרי שהגיעה אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, עומדת רסמייה יוסף עודה לעזוב את ארצות הברית מבלי לשוב. האפשרויות שלה אזלו. שופט פדרלי בדטרויט הכריע כי המחבלת הפלסטינית תעזוב בעוד שלושה שבועות את המדינה שהייתה לה לבית יותר משני עשורים, ותצטרך להתחיל חיים חדשים בירדן. בכך תם מאבק משפטי ארוך שניהלה עודה בת ה-70 ברשויות ההגירה המקומיות שדרשו את גירושה - לא בגלל פיגוע שביצעה בירושלים ב-1969, אלא בעקבות הרשעתה בהונאתן. הניסיון שלה להסתיר את עברה כשל והוא שב לרדוף אותה גם בארה"ב.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
עודה, ילידת הכפר ליפתא הסמוך לירושלים, אחראית לרציחתם של שני אזרחים ישראלים בפיגוע חבלה בשופרסל ברחוב אגרון שבבירה ב-21 בפברואר 1969. כפעילה צעירה בשורות ארגון החזית העממית נשלחה להטמין מטען נפץ בשקית סוכריות בסופרמרקט. הפיצוץ גבה את חייהם של שני סטודנטים ישראלים בשנות ה-20 המוקדמות של חייהם, לאון קנר ואדי יופה. לאחר שנלכדה הואשמה עודה ברצח ונגזרו עליה שני מאסרי עולם. במרס 1979 היא שוחררה במסגרת עסקה לשחרור החייל השבוי אברהם עמרם, והוגלתה מגבולות הארץ לירדן. 15 שנים לאחר מכן היגרה לארה"ב, וב-2004 זכתה באזרחות אמריקנית.
עתה נאלצת עודה לוותר עליה כחלק מעסקת טיעון שחותמת את המאבק המשפטי הארוך שניהלה ברשויות. ל-ynet נודע כי תאריך היעד לגירושה הוא 19 בספטמבר.
פעלה למען נשים - ותקפה את ישראל
לאורך השנים כאזרחית אמריקנית בעיר שיקגו, השקיעה עודה רבות בפעילות קהילתית, והייתה ממארגנות "יום ללא נשים" ב-8 במרס שהמשיך מסורת מצעד הנשים בוושינגטון. אולם בזמן שחלקה הוקדש לזכויות נשים, רוב זמנה ומרצה הושקעו בארגון Arab American Action Network שבו שימשה כמנהלת משנית. במסגרת זו נהגה לתקוף תדיר את מדינת ישראל. ייתכן שפעילות זו הביאה להסתבכותה. בשנת 2010 פשטו סוכני FBI על משרדי הארגון וחקרו חלק מחבריו. אף אחד מהם לא הורשע בפלילים, אולם חלק מהמסמכים שנלקחו חשפו בדיעבד את מעלליה של עודה: היא מעולם לא הצהירה במסמכי בקשת ההגירה שלה על כך שהייתה אסירה בכלא ישראלי, ובכך למעשה הונתה את הרשויות ועברה עבירה פדרלית. אי לכך הוגש נגדה כתב אישום ובנובמבר 2014 חבר מושבעים פסק נגדה, והשופט גרשווין דריין גזר עליה עונש מאסר של שנה וחצי, שבסוף ריצויו ציפה לה גירוש מהמדינה. "לא מצאנו צדק בבית המשפט הזה", אמרה אז עודה בתגובה.
המשפט הוכרע, אולם ערעור שהגיש עורך דינה של המחבלת הפלסטינית, מייקל דויטש, התקבל, בין השאר מכיוון שעודה, שטענה בתחילה כי לא הצהירה על עברה המפוקפק בגלל שלא ידעה אנגלית בזמנו, שינתה את גרסתה: הפעם העידה כי הסתירה את המידע בעקבות מצבה הפסיכולוגי הרעוע דאז, שלדבריה נגרם מתסמונת דחק פוסט טראומטי שנגרמה לה בכלא הישראלי (לטענתה היא עונתה ואף נאנסה במהלך חקירתה). דברים אלו מצאו אוזן קשבת אצל השופטים ובפברואר 2016 אלו קבעו כי יש לערוך משפט חוזר בעניינה של עודה. היה זה ניצחון גדול עבורה ועבור צוות ההגנה שלה.
הניצחון בבית המשפט הניע סחף של מחאות גם בזירה הציבורית. ארגונים פרו-פלסטיניים נטענו במוטיבציה ובאמצעות הפגנות ועצומות רשת למיניהן ביקשו להפעיל לחץ לקראת פתיחת המשפט החוזר. בין השאר האשימו תומכיה את רשויות ההגירה בכך שהן פועלות ממניעים פוליטיים בשליחות ישראל, ודרשו להפסיק את ההליכים תוך שהם קובעים כי "רסמייה עודה היא לוחמת חופש" וכי "התנגדות לכיבוש אינה פשע". בהתעלמות מוחלטת מעברה כמחבלת עם דם על הידיים, הכתירו אותה הארגונים הפרו-פלסטיניים כלוחמת חופש. אולם למרות הרוח שבגבם, במרס השנה החליט פרקליטה של עודה לוותר על המשפט החוזר, ולחתום על עסקת טיעון עם התובע ג'ונתן טוקל - בעיקר מכיוון שלטענתו הסמכות שמורה לרשויות ההגירה לגרש אותה, גם אם תמצא חפה מפשע. עסקת הטיעון שאושרה לאחרונה על ידי השופט דריין סללה כאמור את הדרך לשלילת אזרחותה של עודה וגירושה בחודש הבא, אך ללא עונש מאסר.
לטענת פרקליטה של עודה, גורמים ישראליים היו מעורבים בהליך המשפטי. "כדי לזכות בתיק הזה היה על התובעים להציג מסמכים ישנים מצה"ל ומשטרת ישראל, והם לא היו יכולים להשיג אותם ללא שיתוף הפעולה של הממשלה הישראלית, שסיפקו להם את הניירת הרלוונטית". הוא אף מציין את אנשי ארגון "שורת הדין" הישראלי בראשות ניצנה דרשן-לייטנר שליוותה את המשפט ושיבחה את התובע טוקל: "הוא רדף אחרי עודה בנחישות, חשף את שקריה והבטיח שהקורבנות היהודים שלה יזכו למידה של צדק וסגירת מעגל". ynet פנה לארגון "שורת הדין" לקבלת תגובה, אולם עד פרסום כתבה זו לא התקבלה תגובה מטעמו.
יש לציין שגם משפחתו של אדי יופה, שקיפח את חייו בפיגוע לו אחראית עודה, הייתה פעילה מצדה להגברת המודעות למעשי האיבה של המחבלת הפלסטינית. אחייניתו העיתונאית טרי יופה בן-אריה כתבה טור לאתר החדשות האמריקני "הפינגטון פוסט" שבו הפריכה את דמות הקדושה של רסמיה עודה. אביה בזיל יופה גם היה נוכח בדיונים ושמר על קשר עם התביעה. "אין לנו שום רצון להתעמת עם קרובי הנרצחים", הבהיר דויטש בשיחה עם ynet, "אין עוררין על כך שהם איבדו את קרוביהם, אנחנו מכבדים את זה. רסמייה תמיד טענה שהיא חפה מפשע בנוגע לאחריות למותם, ושהיא לא הייתה מעורבת בפיגוע הזה".
הקהילה השחורה וארגון שמאל יהודי יצאו נגד הגירוש
הניסיון של עודה וצוותה להעביר את המערכה מהמגרש הפלילי משפטי לזה הפוליטי לא צלח באולם הדיונים, אך הזין את הארגונים הפרו-פלסטיניים והקמפיינים שיזמו תחת הסלוגן "Justice4Rasmea". מאז הוגשה עסקת הטיעון לבית המשפט באפריל האחרון, תומכיה של עודה נתלו במה שלטענתם הוא ניצחון בזירה הציבורית. "רסמייה עודה - סמל של תנועת השחרור הפלסטינית - היא עתה שם שידוע בכל חלקי תנועת הצדק החברתי בארה"ב", קבעו. ואכן רבים התגייסו למענה בקהילה האפרו-אמריקנית בשיקגו, בהם גם אנג'לה דיוויס, מהמנהיגות הידועות למאבק "הפנתרים השחורים" בארה"ב בשנות ה-60.
בין התומכים בעודה בולט גם ארגון השמאל היהודי האמריקני Jewish Voice For Peace שאף הזמין את המחבלת הפלסטינית לשאת דברים באירוע מטעמו באפריל - כמה ימים לפני הגשת עסקת הטיעון. צעד זה גרר ביקורת קשה בישראל. עודה ניצלה את הבמה כדי להבטיח את המשך מאבקה בישראל, למרות תבוסתה המשפטית: "כשהגעתי לארה"ב, והפכתי אותה לביתי השני, חשבתי שזאת תהיה התחנה האחרונה שלי במסע התלאות שחלקתי עם העם הפלסטיני מאז הנכבה והכיבוש של 1967. עכשיו אני ניצבת מול נכבה דומה, כשאני נאלצת לעזוב את המדינה ואת החיים שבניתי לעצמי במשך 23 שנה בארה"ב, אבל אני אמשיך במאבק שלי לצדק עבור בני העם שלי בכל מקום שאליו אגיע".
עודה שבה וטענה כי עברה התעללות על ידי כוחות הביטחון הישראליים, וקבעה שארה"ב היא שותפה לפשעי המלחמה הללו. "כל ממשלה ישראלית נעה יותר ויותר לעבר הימין הקיצוני, ובנימין נתניהו הוא הגרוע שבהם", הכריזה וקשרה אף בין אירועי שרלוטסוויל לבין מה שמתרחש בשטחים תוך אמרות הסתה. "כשראיתי את הלבנים הגזענים צועדים בווירג'יניה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא המתנחלים הלבנים שורפים ילדים פלסטינים או צועדים כדי לתקוף את בני עמי בירושלים".
הרעיונות הללו הדהדו גם בהפגנת תמיכה ביוניון סקוור בניו יורק בהשתתפות כמה עשרות פעילים מהארגונים האמריקניים לשחרור האסירים הפלסטינים. מולם התייצבו קומץ חברי הליגה להגנה יהודית מבית כהנא. דגלי ישראל, דגלים פלסטיניים ושלטים עם תמונתה של עודה הונפו אל על. סיסמאות קולניות, קללות ואפילו תקיעת שופר נשמעו ברקע. אבל גם תומכי עודה שטרחו להתייצב בכיכר הודו שהם כבר הפסידו בקרב, וכל מה שנותר להם זה לעשות קצת רעש - לפני שימשיכו הלאה להפגנה הגדולה נגד דונלד טראמפ והתעצמות הניאו-נאצים שהתקיימה מאוחר יותר בעיר.
עודה מצדה תמשיך את חייה כאמור לירדן. "יש לה אזרחות ירדנית אז היא תיקלט שם, אבל לא ידוע אם תמשיך למקום אחר. בכל אופן, לארה"ב היא לא תוכל לחזור אף פעם. ברור שזה קשה לעבור למדינה אחרת, אבל היא חזקה ועמידה והיא תתגבר על זה. יש לה שם מכרים ותומכים שיעזרו לה", אומר דויטש.
האם גירושה הקרוב של רסמייה עודה הוא בגדר סוף לפרשה שהחלה בפיגוע הנורא בירושלים ב-1969, או רק פתיחת חזית חדשה של הפלסטינית בת ה-70 שהפכה במהלך המשפט לסמל בקרב מגזרים שונים בארה"ב? מקורביה של המחבלת אולי סבורים שזהו מכשול בדרך להשגת מטרתה, אבל לפחות במשפחת יופה רואים בכך סוף פסוק: "מבחינתנו הפרשה שהתחילה לפני כ-50 שנה, וצצה שוב עם עצירתה בגין הונאת מערכת ההגירה בארה"ב הסתיימה. סוף סוף הסיוט נגמר".
לפנייה לכתב/ת 
