הגיעה שעת סיפור

מערכת חינוך, מעצם הגדרתה, מכילה בתוכה את הקונפליקט המתעתע בנו כבר למעלה מ-200 שנים. מצד אחד, היא מבקשת ליצור אזרחים מועילים לחברה - הגדרה המחייבת סטנדרטים המתארים מהם המאפיינים של אותם אזרחים וכיצד מתנהלת החברה שעליהם מדובר. לכן, היא בוחרת את פריטי הידע והמיומנויות הנחוצים לה ומייצרת מדדים ודרכי הערכה הבוחנים את יעילותה. זהו תהליך אינדוקטרינציה שניתן אולי למתן ולשלוט בו, אבל לא ניתן להימנע ממנו. מצד שני, המערכת טוענת שהיא מבקשת ליצור את התשתית הנחוצה לצעיריה על-מנת להתפתח על פי כישוריהם ונטיות לבם, לאפשר את ההתפתחות האישית והייחודית של כל אחד ואחת מהם על-מנת שיתבטא ויפרח.

הניסיון לגרום לשתי המטרות האלה לחיות בכפיפה אחת הוא לא פחות ממתסכל. עד היום, שתי המטרות האלה נדונו כדיכוטומיה שיש לבחור בצד אחד שלה. זה לא מצליח. במקום זאת, יש לחפש פתרון אחר, שבו תפקידן של שתי המטרות האלה מצטמצם למינימום ההכרחי. יש לחנוך אותנו לפי מי שאנו: הומו ספיאנס - האדם הנבון, האורגניזם שאינו רק מהלך על שתיים, מדבר, מייצר כלים ומספר סיפורים, אלא הופך את סיפוריו למציאות.

חיינו מורכבים מסיפורים. הם המאפיין שבזכותו אנו מתפתחים מתוך תחושת הרפתקה, סקרנות, התרגשות ורצון לגלות ולספר את הסיפור הבא. בכל תחומי הדעת, המידע והמיומנויות האנושיים צמחו מתוך סיפוריהם של גיבורי תרבות שיצאו למסעות מכל הסוגים מתוך תשוקת הגילוי, המבוססים על סימני שאלה הולכים ומתרבים - וכך יש ללמדם.

לשם כך, יש לבנות תהליך חינוכי-סיפורי בעל חמישה מרכיבים:

דמיון - מה יש שם, בצד השני של האוקיינוס? מה מסתתר בתוככי היער, במעמקי האדמה, בטיפת מים? מה אנשים חשבו על היקום, על עצמם, מי הם היו, מה אנחנו חושבים עכשיו? הדמיון מגרה אותנו לצאת למסע של יצירה, שבמהלכו אנו ממציאים ומעצבים כלים שיאפשרו לנו לגלות מה התשובות להשערות שעלו בדמיוננו. ומכיוון שאנו שוחרי שינוי תמידי, הרי שאם בנינו כלי, נבחן מה עוד נוכל לעשות אתו, ונבנה כלי נוסף כדי לבדוק את השאלה הבאה. די להתבונן בפעוטות כדי להבין, שזה טבוע בנו: שימו בידיהם קוביות לגו או פלסטלינה, והם ייצרו עולמות מרתקים ועשירים, מלאי סיפורים והמצאות. הם לא יסתפקו בכך: הם יבנו ארמון בחול, יפרקו ויבנו אחד יותר גדול, יותר חזק, יותר מפואר. טוב או לא, זה מה שהוציא אותנו מהסוואנה באפריקה ומריץ אותנו עד לחלל. כך התפתחנו. מדוע שלא נחנך כך?

ההיבט הרביעי טמון בכך שאנו אוהבים לרוץ ולספר לחבר'ה, וכדי לעשות זאת, פיתחנו מערכות סמלים מתוחכמות, מופשטות ומוסכמות, כגון 22 אותיות, שרטוטים ותווי נגינה המאפשרים לנו לשוב ולנגן את באך גם 300 שנה אחרי מותו. מערכות התקשורת האנושיות הן המתוחכמות ביותר הקיימות, והן הבסיס הנחוץ לחלק האחרון של התהליך - העברה בין-אנושית, אותה יכולת שניוטון קרא לה "לעמוד על כתפי ענקים". שני ההיבטים האלה נחוצים כדי למנוע עילגות, לעודד סובלנות, לאפשר המשך שיח, עבודת צוות וצמיחה.

התבוננות בסביבות צומחות, שחבריהן משגשגים ולומדים ברמה האישית, החברתית והארגונית - מארגונים חינוכיים בלתי פורמליים ועד להייטק  מגלה, כי הן משלבות את חמשת המרכיבים האלה כסיפור מערכתי שלם. שילוב כזה נעדר כמעט לחלוטין ממערכת החינוך הרשמית. זו, עוסקת הרבה יותר בלספור, למדוד ולהשוות כמה פריטי מידע כל אחד זוכר או מסוגל ליישם מאשר בפיתוח ידע פעיל הכרוך ביכולת לדמיין, לגלות, לשנות ולהתרגש. הגיעה השעה להחליף את שעת החינוך בשעת הסיפור, ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן