חסד ההקשבה
חנה מינס הגתה פרויקט נדיר ביקנעם: לתעד את סיפורי החיים של קשישים בעיר ולהוציא אותם לאור למען הדור הצעיר. היא וחבריה לפרויקט ההתנדבות "נעשה ונצליח" שפועל במועדון הפיס לגיל הזהב ביקנעם, כולם גמלאים, כבר הוציאו לאור 120 ספרים. "התהליך פורק ממני את האימה שיש בתוכי, שנשארה בי ממעשים שעשיתי בתור ילד", מספר ניצול השואה אברהם ויינרייך
בשיתוף מפעל הפיס
"עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". את הרעיון העמוק העומד מאחורי מילותיו של יגאל אלון מיישמים לא רק גופי ממשל, אלא אנשים מן היישוב, כאלה שמבינים כי החוסן הלאומי תלוי בין היתר בזיכרון עברנו ובתיעודו.
קראו את הסיפורים המרגשים של פסיפס ישראלי
חנה מינס (77) מיוקנעם היא אחת מהם. מינס היא אשת חינוך ותיקה, אחת שהתפקיד בחר בה. במשך 20 שנים היא ניהלה בית-ספר יסודי בגני תקווה, ובהמשך עסקה בהנחיית אנשי חינוך, יהודים וערבים, במכללת בית ברל. "ההוויה שלי היא להיות מחנכת. כבר בגיל 34 הפכתי למנהלת בית-ספר, וגם היום, אם היו קוראים לי לחזור לנהל, אני ארוץ", היא אומרת.
"לאהוב את התלמידים ולהתייחס לכל אחד ואחת כאילו הוא ילדך הפרטי" – זה המסר שהיא מעוניינת להעביר למורים ומורות מתחילים, אלה שזה עתה פתחו את שנת הלימודים החדשה. וכמו בקריירה ארוכת השנים שלה בחינוך, שם השפיעה על חייהם של רבים, גם אחרי שפרשה לגמלאות ממשיכה מינס בדרכה המופלאה לדאוג לדור העתיד במדינת ישראל.
"בער בי הצורך שהצעירים יכירו את כור מחצבתם, את קשישי החברה ואת הסיפורים שלהם", היא מסבירה כיצד נוצר הפרויקט הנוכחי שלה. היא עושה זאת ביקנעם, אליה הגיעה בעקבות בתה ונכדיה לפני כעשור. מאחר שהיה לה חשוב להכיר את האנשים שיוצרים את הפסיפס הייחודי של העיר, היא החלה ללכת למועדון הפיס לגיל הזהב בעיר, אותו פוקדים מדי שבוע כ-150 מגמלאי יקנעם. במהרה היא החלה להוביל בתוך המועדון את קבוצת "נעשה ונצליח".
רומן פרס, סגן ראש העיר, מסביר: "הם נפגשים במועדון, שמשמש כמועדון חברתי עם פעילויות מעשירות כמו הרצאות וקונצרטים. הקבוצה של חנה מורכת מגמלאים שמסייעים לגמלאים אחרים בעיר, וכחלק מהפעילויות שלהם חנה הגתה את רעיון תיעוד ותיקי העיר".
זה קרה לפני כשבע שנים. חנה החליטה להוציא לאור את סיפוריהם של ותיקי העיר למען הדור הצעיר. כדי להפוך החזון למציאות, היא רתמה למשימה כ-30 "מתעדים" מבאי המועדון, גם הם גמלאי העיר. "כשהתחלנו במשימת התיעוד, מיד הבחנו שזה מפיח אושר אצל הקשישים", היא מספרת, "פתאום נותנים להם כבוד, מקשיבים לסיפור שלהם".
עבורה, אישית, זה לא היה קל. "במפגשים הראשונים לא הפסקתי לבכות. הסיפורים שדליתי מאנשים היו כמעט לא מציאותיים", היא נזכרת.
החרדות שנשארו
עד היום הספיקה חנה לתעד את סיפוריהם של כ־120 מוותיקי היישוב. אולם מאות השעות שהשקיעה עד כה במיזם לא הכינו אותה למשמע עדותו של אברהם ויינרייך, אותה היא מתעדת יחד עם נפתלי קרני בימים אלה. "מדי פעם אני עוצרת ושואלת אותו אם זה מציאותי מה שהוא מספר לי. עד היום אני לא מצליחה להבין איך הוא שרד לבדו את המלחמה", היא אומרת.
ההיכרות הראשונה ביניהם התרחשה כבר לפני כחמש שנים, אלא שאז אברהם עוד חשש לספר את קורותיו במלואן ונסוג מן העניין. "הייתה לי הרגשה שיש אנשים שעלולים לפגוע בי אם יידעו מה קרה", אומר ויינרייך.
הוא גיבור טרגי. ילד שנולד בפולין בשנים של השלטון הנאצי. בגיל 11 הצטרף לשורות הפרטיזנים בגפו, לאחר שראה במו עיניו את רצח סבו ונאלץ להיפרד מאביו שנרצח אף הוא במלחמה. "כילד, השתתפתי בפעולות תגמול נגד הנאצים, רצחתי גרמנים ופוצצתי רכבות. קיבלתי בסוף המלחמה מדליה מגנרל ז'וקוב, גיבור ברית המועצות, אף אחד לא ידע את זה כשעליתי ארצה", הוא מספר.
"כשהגעתי ארצה, בקיבוץ לא רצו לשמוע את הדברים שעברתי", נזכר ויינרייך. "השינוי קרה בשנים האחרונות הודות לבן שלי, שבזכותו הוצאתי לאור שני ספרים". אולם רק כשישב בשנה האחרונה מול חנה, סיפר אברהם לראשונה דברים שלא העז לעלות על הכתב בספריו. "חששתי מאוד מאנטישמיות. כשבגיל תשע אתה מציל את אביך ממוות, אתה מפחד כל החיים", הוא אומר.
"כשהתחלנו בתהליך התיעוד אמרתי לאברהם: כבר כתבת ספר עם מעל 200 עמודים. אולי אני אקח את הספר ואדלה ממנו את הסיפורים?
ואז הבנתי שהוא לא סיפר את ההיסטוריה שלו במלואה", אומרת מינס.
על התחושות העולות מתהליך התיעוד הוא אומר: "זה פורק ממני את האימה שיש בתוכי, שנשארה בי ממעשים שעשיתי בתור ילד. הבטחתי לבן שלי שעד יום מותי אספר בכל הזדמנות מה שעברתי, ומה שעברה משפחתי", הוא אומר.
בתי הבכורה
היא עלתה ארצה במבצע שלמה, יחד עם בעלה וארבעה מילדיה. כשהגיעה לטבריה, גילתה שבתה הבכורה, שהלכה ברגל עם דודה דרך סודן במטרה להגיע לארץ, לא שרדה את המסע. מאז ליבה של סלמה לקאונט, תושבת יוקנעם, נותר שבור ולא ידע מרגוע. "כבר כשהיינו באתיופיה שמענו על הזוועות שמתרחשות בסודן הסמוכה. רק כשהגעתי לארץ גיליתי שהבת שלי נפטרה שם. סיפרו לי שבסודן נתנו לה חיסון, והיא לא שרדה אותו", היא אומרת.
סלמה מתנדבת במועדון הפיס לגיל הזהב. שם הכירה את חנה והחליטה לראשונה לדבר על סיפור חייה בפתיחות. "היה לי קשה לדבר על הטרגדיה עם אנשים אחרים", היא מודה. "פתאום, כשחנה ישבה מולי, הייתי מסוגלת לספר על המוות של הבת שלי ועל הקושי בעלייה ארצה. הצלחתי בזכותה לפרוק מטענים".
על תהליך התיעוד, שהסתיים לפני כשנה, היא מספרת: "כל מפגש, אני וחנה בכינו יחד. עכשיו, כשיש לי את הספר ביד, כל מה שהציק לי בבטן, בלב ובראש עלה על הכתב ויצא לאור. זה עוזר לי ומרגש אותי. חנה היא אישה גדולה, גם עכשיו, כשהיא בגמלאות, היא עושה דברים למען הקהילה, למען אנשים ולמען הציונות".
"כל ספר כזה, כל סיפור כזה, הוא היסטוריה גם של יקנעם, גם של הציונות וגם של העם היהודי", אומר רומן פרס. "בזכות חנה וחבריה המתעדים, הדור הצעיר מכיר טוב יותר את ההיסטוריה של הסבים והסבתות, של מייסדי העיר. חלק מהסיפורים שחנה תיעדה הם של ניצולי שואה, שבמשך 60 שנים לא דיברו על העבר האכזר, ולכן יש לפרויקט הזה משמעות ענקית".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
