זה כל הקסם / טור
זה כבר היה נראה אבוד ובדרך לעוד הפסד, אבל אדלשטיין דיבר אל הלב של השחקנים, שרצו (כמו שהם חייבים לעשות תמיד) לרבע אחרון מדהים ולא השאירו סיכוי לגרמנים. וגם: כספי העצום, פניני ומהלכי הקלאץ' ומעל כולם ריצ'רד האוול
יש משחקים נדירים, שקורים פעם בכמה שנים, שאי אפשר, ובעצם אסור, לנתח במושגים מקצועיים בלבד. הניצחון המופלא אמש (ראשון) על גרמניה הוא אחד כזה. ניצחון שהושג בשיניים, ציפורניים, זינוקים לרצפה ולריבאונד, נחישות חסרת פשרות ומאמץ גופני עילאי. ומעל הכל, רוח קרב שאינה נכנעת גם כשכל השדים כבר קופצים על הכתף, מאותתים שהפסד נוסף מתקרב, ורומזים שזו לא הליגה שלנו. גם אם לא ננצח עוד משחקים, גם אם לא נעלה לשלב הבא, המשחק הזה ממחיש איך צריכה לשחק נבחרת ישראלית, בכל ספורט, בכל גיל, בכל רמה.
הם הגיעו: 80:82 לישראל על גרמניה
בפיגור של 16 הפרש, 8:30 דקות לסיום, ארז אדלשטיין ביקש פסק זמן. העול היה כבד. הרבע השלישי מימש את איומו והיה איום. עם שרדר בינוני וסוחב ארבע עבירות, ועם שיפוט ביתי מובהק שנתן לנו כל שריקה שביקשנו, עדיין נראה היה שזה שוב הולך לתבוסה. להיות הנבחרת היחידה ללא ניצחון בבית, כשנשארו עוד שני משחקים, לא נראה מתכון טוב לקום בבוקר שאחרי.
ואז ארז דיבר אל הלב שלהם. לא סידר תרגילים, לא החליף הגנות, לא שינה הרכבים. רק הזכיר לשחקנים שהם חייבים לו ולנו. מהמשחק השלישי באליפות הקודמת, נגד בוסניה. בו הובלנו ב 17 הפרש, ובסוף הפסדנו בהארכה. "היום אנחנו מחזירים את זה!". ומהרגע הזה, קרה הקסם. על הלוח זה נרשם 5:23 לישראל עד הסיום. על המגרש זה נראה כמו קבוצת ספורטאים אחוזת דיבוק שלא מוכנה להשלים עם היותה נחותה. וכשהגיעה התוצאה 77:78 לישראל, ביד אליהו, גם הרוחות של מכבי הצטרפו לחגיגה. עכשיו לגרמנים כבר לא היה סיכוי.
אז מה קרה שם? בעיקר, חמישיה מתאימה ומתואמת. עמרי כספי אחד עצום, שאין לי מושג איך הוא מצליח עדיין ללכת על שתי הרגליים, שבמשך 35 דקות נלחם בענקים גרמניים, קפץ לכל כדור חוזר ולקח את רובם, וגם דאה לשחקים בכל צעד וחצי, מנסה להתרומם למקום בו יוכל להניח ליי אפ ולשמור עלינו בחיים. גל מקל אדיר, עבודת הגנה נפלאה על שרדר, דחיפת הכדור בכל הזדמנות, ויתור על הכדררת האופיינית ופשוט מסירות מהירות או חדירות לטבעת, ודיוק מרשים בקליעה. ובר טימור שסוף סוף נכנס למשבצת הגארד השני, שהשלים את העבודה על שרדר, הזיז את הכדור מצוין ולקח רק מה שנתנו לו.
וביניהם גיא פניני אחד, שהאכפתיות והניסיון שלו שווים כל סנטימטר שהוא לא מצליח לקפוץ. שחקן קלאץ' מהשורה הראשונה, שקרח זורם בעורקיו. השלשה על בנזינג, כנשארו רק עוד 3 שניות על שעון הזריקות, באה מניסיון של מאות מצבים דומים. גיא עשה תנועה קטנה של איום בנפילה, בנזינג התקפל אחורה מחשש לעבירה על זריקת שלוש, והשאיר לגיא מבט נקי לחצי שניה, וזה היה מספיק כדי לתפור שלשה שבפועל הכריעה את המשחק.
ואחרון חביב מאוד ריצ'רד האוול. כבר מזמן לא היה כאן מתאזרח מוצלח כל כך, שמתאים כל כך לנבחרת וממלא בה תפקיד כה קריטי. הלקח מליטא נלמד, ומארבע עבירות שטותיות שלשום הוא הצליח לסיים 38 דקות עם 0 (אפס!) עבירות. אבל זה לא בגלל שהוא לא שמר. לא רק ששמר מצוין, אלא יצא לחטוף כדורים רבים (שבע חטיפות מתוך ה-14 של הנבחרת) ואפילו הוביל מתפרצות. האגרסיביות שלו הנחתה את השאר. ההבדל בין לשחק איתו ובלעדיו הוא בין חושך לאור. והפעם צדק אדלשטיין שדבק בחמישיה הזו לכל אורך הרבע האחרון. גם הרוטציה הרחבה התיישבה על הספסל וצפתה בפלא המתרחש.
ולמרות הקסמים שקרו ב-8:30 הדקות האלה, צריך גם ללמוד מהן משהו. למאמנים
חשובה מאוד טביעת האצבע שלהם, זו הגאווה המקצועית שלהם. אבל בנבחרת ישראל, עם המגבלות הפיזיות/אתלטיות שלנו, ענייני הטקטיקה טובים ונחמדים, אבל לא ינצחו לנו הרבה משחקים. ואם יש לנו סגל פחות גבוה ואתלטי אבל מהיר, צריך לנצל את זה. בפועל, ניצחנו בסוף כשרצנו כמו עכברים ועשינו בלאגן. היו גם הרבה טעויות, ואיבודים, והחטאות, אבל ככה זה במשחק מהיר. רק כך נגיע ל-80 נקודות שאנחנו צריכים כדי לנצח. וזו צריכה להיות האסטרטגיה שלנו.
הרבע השלישי מחרב באופן קבוע. אז אולי נתחיל אותו אחרת? הרכב שונה, הגנה שונה, משהו אחר. חסרות לי עדיין הגנות איזוריות ולחץ על כל/חצי מגרש, טקטיקות מייצרות בלאגן, חטיפות, שליטה בקצב ומומנטום. אנחנו לא יכולים לנצח נבחרות אירופאיות בכירות בכדורסל נטו. אבל בהשתוללות מתוכננת, בוודאי בבית לעיני קהל שדוחף, זה המתכון לנצח. בוודאי נבחרות גבוהות כמו גיאורגיה ואוקראינה. ואז לעלות. ואז לך תדע. אז ארז, שחרר... אבל הבוקר, מגיע לך. כל הקסם.
לפנייה לכתב/ת 
