הכישלון הוא של כולנו / טור
כל הכוכבים הופיעו, צוות האימון עשה את המוטל עליו. אז איך נבחרת ישראל בכל זאת הודחה מהיורובאסקט הביתי כבר בשלב הבתים? פשוט כי זאת הרמה שלנו. עידו אשד עם הסיבות שלו למפח הנפש בהיכל
נבחרת ישראל סיימה את דרכה התחרותית באליפות אירופה בשיא כוחה. היא נתנה את המשחק הטוב ביותר שלה באליפות, ובכלל בזמן האחרון. כל כוכביה הופיעו למשחק, וכולם הציגו קרוב ל-90 אחוזים מהיכולת שלהם. הספסל תרם את חלקו באופן מרשים, המאמנים פעלו נכון, נתנו הוראות ולקחו החלטות נכונות בזמן אמת. ועדיין הנבחרת הפסידה, בהארכה שבה קלעה רק שתי נקודות, לנבחרת מהדרג השלישי באירופה. לא יודע מה אתכם, אני הרגשתי בסיום המשחק גאווה גדולה, שמהולה באכזבה גדולה לא פחות.
בנבחרת הזאת משחקים באמת הטובים ביותר שלנו. וכולם נתנו משחק מצוין. ליאור אליהו היה אדיר בהגנה, ריכז ומסר מעמדת הפורוורד, וסיים מתפרצות בדאנקים. אבל כשצריך קליעה משלוש הוא אפילו לא מסתכל על הסל, וכשהגויאבות מאזור קו העונשין לא נכנסות הן נראות קצת לא קשורות.
גל מקל נתן משחק ענק, וריכז בתבונה למעט איבוד אחד קריטי בסיום. החדירות שלו הזכירו לי את משחק האליפות העצום שלו בחיפה מ-2013. אבל כשצריך לקלוע שלשה ולפתוח את הגנת הענקים הגיאורגים, הוא לא הצליח לקלוע אפילו סל אחד מחוץ לצבע. הכל היה קצר. עומרי כספי, שהוא השחקן הבכיר ביותר שלנו, טיפס על קירות והחטיא כמה ליי-אפים קריטיים. אבל הבנאדם לוחם אדיר ומענטש, קפטן אמיתי.
ריצ'רד האוול, שכבר הסכמנו שאי אפשר בלעדיו, היה מצוין, חטף בומבה בראש וחזר, אבל גם חזר לסורו עם העבירות המיותרות והשאיר את החברים לבד בהארכה. באמת שאין לי טענות לאף אחד מהם, הם היו בשיאם. אבל זו המגבלה שלנו וזו התקרה. אנחנו לא אתלטיים, אנחנו לא גבוהים (22:50 לגיאורגיה בריבאונדים), ואין לנו מסה. אבל כשגם אין לנו קליעה (14 שלשות בארבעת משחקי האליפות יחד, ב-25 אחוזים) אין לנו יתרון של פיקחות, תחבולנות והבנת המשחק.
מאוד מצערת תופעת חיפוש האשמים ועריפת ראשי המאמנים עוד לפני תום הקמפיין. צוות האימון נתן 90 אחוז ממה שהיה לו. ועדיין, כדי שנבחרת ישראל, במיוחד בבית, תצליח לנצח ולסחוף את הקהל שלה, היא צריכה לעשות משהו אחר. אמנם ההוראה הברורה הייתה לרוץ בכל הזדמנות, ובמשחק העומד נראו תנועות ללא כדור וחיתוכים שכבר מזמן לא ראינו בנבחרת ישראל. אבל כשהמשחק נעצר ונתקענו, המאמן חייב להביא משהו אחר שידליק את האש. חסרו לי מאוד הגנות אזוריות, במיוחד נגד הגובה של ליטא וגיאורגיה, ובעיקר לחץ על כל המגרש או לפחות על חצי מגרש, כדי לקבל עוד כדורים ולשנות מומנטום.
כל הגנה שחורגת מהגנה אישית רגילה מהווה סיכון עבור מאמן. אם חוטפים סל בהגנה אישית, יש מגן אחראי. אם זה קורה באזורית או בלחץ, זה על המאמן. לכן הרבה מאמנים נוטים להישאר בעולם ההגנה האישית, ובנבחרת הקיימת על מגבלותיה, זה לא מספיק. בוודאי שחייבים לתרגל את זה, ואם זה לא ב-DNA אז זה מסוכן יותר. אבל כבר ראיתי את אדלשטיין בפסק זמן מורה לעבור ללחץ. מעט מדי ומאוחר מדי. בהרכב השחקנים שלה, נבחרת ישראל הנוכחית צריכה לשחק כדורסל ים תיכוני ולא אירופאי. גם באליפות אירופה.
מאמן הנבחרת לא אמור ללמד את השחקנים כדורסל. הוא אמור לקחת את חומר השחקנים ולחבר אותם, לחפות על מגבלותיהם ולסגור את הפערים מול היריבות על ידי טקטיקה מיוחדת וחיבור נכון. והפערים האלה מתרחבים, בכל אליפות יותר ויותר. אתה רואה את פינלנד, וסלובניה, לטביה וגרמניה, ואפילו הונגריה, נבחרות שפעם לא ספרנו בכלל, והיום יש להן שחקנים טובים יותר משלנו.
חושב לזכור שעלינו ישירות לאליפות ללא מוקדמות, בזכות האירוח. האם זה היה טוב? בדיעבד, אולי לא, ואולי זה לא לא משקף את הרמה האמיתית שלנו. בסופו של דבר הפסדנו בשלושה משחקים, ואת היחיד שניצחנו עשינו בנס עם קאמבק מהסרטים. וכל זה במגרש הביתי, עם הנוחות של לשחק בבית, לישון בבית, להיות קרובים למשפחה ולחברים, עם סגל מלא ובריא. אז חייבים לקבל את העובדה שאנחנו נבחרת מהדרג הרביעי באירופה כיום. ולכן זו אולי רק אכזבה, אבל לא כישלון.
אבל לא רק אכזבה על ההפסד וההדחה. אלא אכזבה מההתנהלות של כולנו מסביב לכדורסל הישראלי במשך השנתיים בין אליפות לאליפות. ונתחיל בתקשורת, ועבדכם הנאמן בתוכה, שממלאת דקות מסך, עמודי עיתונים וטורי אינטרנט בהררי מילים על הקבוצות הישראליות באירופה, המורכבות מסוללת זרים שדוחקת את הישראלים לקרן זווית, לספסל, לירכתיים. בר טימור, גארד העתיד של ישראל, בקושי שיחק בירושלים במשחקי ההכרעה בליגה ובעיקר באירופה. כנ"ל הלפרין ואליהו. מקל, פניני ואוחיון מילאו תפקיד שולי במכבי תל אביב ושוחררו ממנה במהלך הקיץ.
אכזבה ממינהלת הליגה, שמצביעה כל שנה בעד הגדלת מספר הזרים, ומשיתה עליהם גם הקלות מס, כדי שיעלו פחות מהישראלים. מאמנים זרים, מנהלים זרים, שחקנים זרים. ליגה ישראלית זרה שבה משמשים הישראלים רק עלה תאנה, לא יכולה לייצר נבחרת ישראלית מצליחה. מאז ומתמיד היה מתאם בין הצלחת הליגה לנבחרת, ובשנים האחרונות אנחנו בירידה תלולה. נבחרת העתודה שלנו, שסיימה שנייה באירופה וקיבלה הכרה מהקהל במחצית אחד המשחקים – כמה מהם יקבלו דקות משמעותיות בליגה בעונה הקרובה? אולי שניים. בום לפנים.
אכזבה גדולה מאיגוד הכדורסל, שהפך את הליגה של האיגוד לקרקס זרים נודד, כי נראה להם שזה אטרקטיבי ומושך קהל. ברכות על ארגון מצוין של האליפות, אבל לא היה כדאי לארגן אותה גם כדי שתעזור לנו? ואני מדבר על מחירי הכרטיסים שמנעו מההיכל להיות מלא אפילו אחרי שהוא הוקטן. אפילו במשחק של חיים ומוות אמש, שבא אחרי משחק מרגש וניצחון עצום על גרמניה, היו קרחות ביציעים. לאירוח הטורניר יש חשיבות גדולה בהכרה הבינלאומית בישראל, אבל לא השתמשנו בו כדי להעלות את קרנו של הכדורסל המקומי, אלא רק להתחנפות לקהילה האירופאית.
אז זה מקומנו. אליפות אירופה הבאה תהיה רק ב-2021. עד אז יתחלף כאן דור שחקנים. ואם ההדחה הזו כואבת למספיק אנשים, אפשר יהיה לחולל פה שינוי. אבל זה דורש גישה לא ישראלית. השקעה לטווח הרחוק תוך ויתור על הטווח הקרוב. שיתוף פעולה בין גורמים רבים בעלי אינטרסים מנוגדים. סבלנות ואורך רוח. מאמנים בכירים שיעבדו עם צעירים מוכשרים שלא בעבור ממון גדול. חוקי ליגה שיאפשרו לצעירים לשחק באמת, להתנסות בהחלטות והרגשות בזמן אמת במשחקים אמיתיים. אם זה יקרה, אולי תהיה לנו נבחרת טובה יותר ב-2023.
התשובה מרוכזת ברובה בידיהם של שני רקדני הוואלס המוקדם מדי אחרי הניצחון הבודד על גרמניה. השרה מירי רגב כאחראית על הספורט בישראל יכולה לפעול לשנות חקיקה לגבי הפטור ממס לזרים, ולגבי מספר הזרים שעובדים כאן, ולתת עדיפות לתוצר המקומי. פיני גרשון כאחראי על הכדורסל באיגוד, יכול לפעול לשינוי חוקי ועבודת המינהלת, ולשפר את העבודה האישית עם דור העתיד. כל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו - כמה זה באמת כואב לי, ומה אני מוכן לעשות בשביל לשנות את זה? לצערי, בהתחשב במצב הפוליטי בישראל ובאיגוד, נכונו לנו ימים שחורים אף יותר.
לפנייה לכתב/ת 
