רבים מאיתנו כאן, רחוק מישראל, נהנים להיזכר בערגה בארץ שגדלנו בה. ישראל תמימה יותר, פתוחה יותר, כזו שדרך תמונותיו של שי אנחנו יכולים לחזור אליה ולהיזכר בימים אחרים. "תמיד הקסים אותי שבקליק אחד אפשר להקפיא שנייה אחת חולפת, שתישאר לנצח", מספר שי בראיון ל’ידיעות אמריקה’.

את האהבה לצילום, רכש שי בן ה-63 הרבה לפני עידן הסלפי סטיק והסלולארים המתקדמים. "המצלמה היתה אחד החפצים היקרים שהיו לנו בבית", הוא מספר, "כדי לקנות פילם לצילום הייתי אוסף בקבוקים ריקים בסופר ומוכר אותם. בגיל העשרה מאוד אהבתי מטוסים, ולכן צילמתי אותם בכל הזדמנות בשדה התעופה של הרצליה, שם גדלתי".

"צלמי פפראצי הם לא צלמי עיתונות". צילום: משה שי

כבר כנער, השקיע את כל כולו בצילום. "במקום להסתובב ברחובות ולהפוך לפושטק, הייתי מסתובב בארץ ומצלם. הרגשתי שהצילום ממלא אותי, גורם לי להסתקרן וללמוד. בגיל 15 כבר בניתי בבית מעבדה לפיתוח תמונות ותיעדתי את הפעילות שלנו בשומר הצעיר. גיליתי את הקסם שבלתפוס את הרגע. אפילו בצבא, כששירתתי כלוחם בנח"ל ברצועת עזה, הייתי כל הזמן עם מצלמה בכיס".

כשמאחוריו שנים של הדרכת צילום בצה"ל והרבה עבודות שעשה עבור הצבא, הוא מגלה שדווקא לצילום בצה”ל לא קיבלו אותו. "לא קיבלו אותי אפילו שזכיתי בפרסי צילום בתור נער", הוא מסביר. "לקח לי זמן שהייתי צריך ויטמין פי "פרוטקציה", ובלי זה אף אחד לא מגיע למקומות האלו. רק בשנים האחרונות זה פתוח לכולם". בנח"ל הוא פשוט החליט לא ממש לבקש רשות, ענד על עצמו את המצלמה שעבד קשה כל כך כדי לרכוש, ותיעד את הנעשה בשטח".

מהר מאוד החל להשתלב בעבודה בעיתונים מקומיים, עיתוני ספורט, בהמשך הפך לצלם עיתונות בכיר עם פרסום העיתון 'חדשות'. ועדיין המשיך לתעד כל מה ומי שראה, הרבה לפני עידן הפפראצי.

איך זה שונה מפפראצי?

"זה מקומם אותי. אני מעולם לא צילמתי אמנים בפפראצי. אני כן צילמתי עבודה עיתונאית. לא רדפתי אחרי איזה בר רפאלי, למרות שהיא בספר. צילמתי פשוט ילדה יפה וקטנה שראיתי ולימים הפכה להיות הדוגמנית המצליחה. צלמי פפראצי הם לא צלמי עיתונות. הם צלמים בדרג הכי נמוך, הם אולי שלב אחד מעל מצלמי מסמכים. הם צלמים שעיתונים הוקיעו החוצה וזה מעליב אותי שמחברים אותי לזה".

"רגעים נטולי מודעות". ירקוני ודמארי. צילום: מזה שי

גם כשעמל על בחירת התמנות לספר, החליט לוותר על כמה מהתמנות היותר אטרקטיביות של דמויות מוכרות כל כך בתרבות הישראלית, ולא מפני שלא היו מודעים למצלמה שתיעדה. "תמיד אהבתי לצלם ולתעד לעצמי את הרגעים הפחות 'נכונים'", הסביר. "מאחורי הקלעים, רגעים נטולי מודעות, תוך כדי התארגנות לצילום או בזמן מנוחה".

הוא צילם, ועדיין מצלם, את הדמויות המוכרות והמשפיעות ביותר בתרבות בישראל. מאריק איינשטיין ליצחק רבין, מאסי דיין לשלמה ארצי, שלום חנוך, שמעון פרס ורבים נוספים. לקח לו שנים להבין שהפילמים הרבים שצבר הפכו שער נדיר לימים שלא ישובו עוד. "מבחינה מקצועית, אלה לא התמונות הכי טובות שלי. כצלם עם אגו הייתי בוחר משהו אחר לגמרי. אבל היה חשוב לי לשמר את התקופה שחוויתי, ושנעלמה", אמר בראיון. "למען המטרה הזאת שמתי את האגו בצד, והיום אני יודע שדווקא הרגעים האלה הפכו למדויקים ביותר".

'יש לי כאן ילד'. אסי דיין ובנו ליאור. צילום" משה שי

מה גרם לך לעשות מזה ספר?

"יום אחד ראיתי ארגז תמונות זרוק ברחוב. תמונות ישנות, שמספרות סיפור חיים, הושלכו לזבל כאילו לא היו. זה העציב אותי. הבנתי שאני לא רוצה שזה יקרה גם לתמונות שלי. לא רציתי שיבוא יום ומישהו יזרוק את כל הארכיון שלי לרחוב. הבנתי שאני מחזיק ביד מעין קפסולת זמן של חיי התרבות הישראלית, של דמויות שהפכו לנכסי צאן ברזל של חיינו, ובעידן של היום נראה היה לי שרק ספר יציב את כל הצילומים האלו במקום הראוי להם. ידעתי שאם אני לא אוציא את הספר, אף אחד לא יוציא והבנתי בדיעבד, שזה מסמך תקופתי ואין ששני לו".

אחרי לבטים ומגעים, בחר להוציא בהשקעה אדירה את הספר בעצמו. "החלטתי שאני לא מוכן לשלם לכל תעשיית הגזל הזאת של הוצאת ספרים, שבה הסופר הוא החוליה החלשה ביותר ומקבל גרושים עבור העבודה שלו. לכן עשיתי הכל בעצמי. אקו"ם ומפעל הפיס תמכו בי, ואני הוספתי סכום לא מבוטל. כולם אמרו לי שלא כדאי, אבל לא רציתי להתפשר על כמות ואיכות ועל התוצאה הסופית מכל הבחינות".

זה היה הפריים האחרון שלו. שלושה חודשים אחרי הוא התאבד. צילום: משה שי

איך עורכים ספר כזה?

"זה היה מאוד קשה לבחור. צברתי מאות אלפי תמונות ובמשך שלוש שנים עברתי עליהן, לקחתי בחשבון כל כך הרבה שיקולים, צמצמתי בתחילה את התמונות ל-1200 באכזריות רבה. החלק הקשה היה אחרי שהגעתי ל-600, איך אני מוריד את מספר התמונות ל-220 ומוציא ספר ראוי. בחרתי בסופו של דבר מן חתך של תמונות שמתעדות רגעים חד פעמיים, שמתעדות את הנטיה שלי לצלם ברגעים ה'לא נכונים'".

ובספר, אפשר לנחש, יש לא מעט כאלו. "יש תמונה למשל של מתי כספי ונעמי שמר מנהלים שיחה בגובה הבלטות, תמונה אותנטית של שניהם, הכי אמיתית". שי מספר גם על התמונה שבה תיעד את חברו אסי דיין ובנו ליאור. "ב־1989 נסעתי עם אסי לראיין את כושי רימון בפונדק שלו בכביש הערבה. בדרך הוא שאל אותי אם אכפת לי לעצור ליד קיבוץ דביר. הוא אמר, 'יש לי כאן ילד'. ברור שהסכמתי מיד. זה לא היה נשמע מוזר כי זה אסי ומאוד אהבתי אותו. איתרנו את החדר של הילד והוא נכנס להעיר אותו. צילמתי רגע אינטימי בלי שאיש ביקש. ליאור סיפר לי לימים שהתמונה הייתה כל החיים ליד המיטה שלו”.

35 שנים הוא מצלם. שי הספיק לצלם לעיתונים מובילים בארץ ובעולם. בשנות השבעים התחיל לעבוד ב"מעריב"כצלם ספורט ומשם לעיתון "חדשות", מיום הקמתו. הוא עבד בעיתונים יומיים רבים ותמונותיו התפרסמו גם בעיתונים בינלאומיים, ביניהם "סאנדיי טיימס", "וושינגטון פוסט"ו"שטרן"הגרמני. לאחרונה צילם עבור העיתון 'מסע אחר' תמונות ממעמקי צפון קוריאה.

איך היה להגיע לאחד המקומות שמעטים כל כך זוכים לתעד?

"צילומי הנוף לא עניינו אותי. מה שעניין אותי היה הפן האנושי בתוך הצילום הגיאוגרפי. אצלי האנשים תמיד במרכז. הייתי בהרבה מקומות כבר. במוסקבה בימים האפלים, במזרח ברלין, בקובה בשנות ה-90 כשרק נפתחה. ועדיין, צפון קוריאה הייתה הכי אפלה ומסוכנת. הבנתי בדיעבד שרק במזל הצלחתי לצאת ממנה בשלום. ראיתי את מה שהם רצו להראות לי וכמה דברים שלא רצו להראות לי. את העליבות, העוני, האפלה הגדולה. לא נותנים לך כזר לנשום שם. מה שמספרים על צפון קוריאה נכון. באף מדינה לא התייחסו אלי ככה, ממש ישבו לי על הווריד שלושה אנשים. אסור לצאת מהמלון, אין לך חופש לרגע אחד. היו מקומות שהיה להם עניין לצלם כמה הם יפים וטובים, אבל ראיתי גם את הדברים שלא תכננו שאצלם".

"השגתי תמונות מעניינות רק כשהייתי זבוב על הקיר". ספרו של שי

הוא מתאר רגעים קשים שיכול היה להתמודד איתם, כנראה רק בגלל הרוח העיתונאית שלו. "אני מכור לחציית גבולות וחומות, להגיע למקומות שחלמתי יום אחד לדרוך בהם. העולם היום הצטמצם מאוד. הוא פחות מסתורי, אבל עדיין גדול ויש לאן ללכת ומה לגלות. בצפון קוריאה לקחתי צ'אנס גדול לצלם מתחת לאף שלהם. יכולים היו להאשים בריגול והיו רגעים מקפיאי דם. היו רגעים שהרגשתי כמו ב'מידנייט אקספרס'".

בספר בחר להתמקד בתרבות הישראלית שלא תשוב עוד אבל יש בה אלמנטים ששזורים בחיים של כולנו. "יותר מחצי מהתמונות בספר נולדו מאינסטינקט שהיה לי לתעד, ולהיות מודע לרגעים החולפים ורק בדיעבד אותן תמונות התגלו כרגעים יקרי ערך. צילמתי אווירה רגעים אמיתיים, אלו תמונות שמעולם לא היו במדורי רכילות".

בין 220 התמונות שבספר ניתן לזהות זמרים, אנשי רוח, פוליטיקאים וספורטאים בזוויות מפתיעות. "את זהר ארגוב למשל", הוא מספר, "צילמתי ורק בדיעבד הבנתי שצילמתי את 'המלך'. הגעתי למועדון הפלאקה שכבר לא קיים וזו הייתה חוויה אנתרופולוגית אז. יום קודם צילמתי אותו במועדון אחר אבל העדיף שלא נפרסם. ביום הזה, בזמן שהוא שר, היו בנות שעלו והצטלמו איתו בפולאורויד. בשלב מסוים סימנתי לו שאני הולך. הוא ירד במיוחד וביקש שאעביר לו את התמונות. הוא ביקש את הטלפון שלי וניגש למטבח של המקום לרשום אותו. ברגע הזה צילמתי אותו. זה היה הפריים האחרון שלו. שלושה חודשים אחרי, הוא התאבד. רק אז הבנתי את גודל הדבר. עד היום זו תמונה מבוקשת כל כך.

"יש משהו שהצילום מקפיא לנצח". צילום: משה שי

“הרבה פעמים", מוסיף שי, "השגתי תמונות מעניינות רק כשהייתי זבוב על הקיר. ערכו למשל, ערב לזכרו של שייקה אופיר וזמרים רבים הופיעו. אני לא רציתי לצלם את כולם שרים אלא את מה שהתחולל מאחורי הקלעים. יש בספר שלוש תמונות של שושנה דמארי ויפה ירקוני שהיו אז ידועות כיריבות מרות, אבל התמונות מוכיחות חיבור שהיה ביניהן, כשהן נראות מחליפות נשיקה, לא מודעות למצלמה, רגע אינטימי. יש משהו שהצילום הזה מקפיא לנצח, שהוא קסם בפני עצמו. בישראל הפערים היו הרבה יותר גדולים אז. פעם כולם היו הרבה יותר נגישים, לא היו חומות יח"צ. באותן שנים הצלם גם היה מאוד משמעותי. הוא זה שתיעד, הנציח. רוב האנשים לא ממש יכולים היו להתקרב למצלמות הגדולות והמגושמות, שום דבר לא היה אוטומוטי, היה לזה קסם. הציוד היה הרבה יותר יקר ולא היה קל להשיג. צלמי עיתונות היו מעטים יחסית. היום"הוא מזכיר, "פתאום כולם חובבי צילום, הצלם פחות משמעותי כי כל אחד מתעד ובכל רגע נתון. עולם הצילום עבר תהליך של זילות קשה. היום אין ערך לתיעוד, היום הכל מונצח".

איך אתה זורם עם זה?

"מאז המהפכה התעשיתית, אתה מבין שאין מה להילחם בתהליכים, הרעיון הוא להצטרף אליהם. עברתי לדיגיטלית שזה היה תהליך קשה".

בעולם החדש הוא היום מצליח לתפוס רגעים ומקומות שרבים מאיתנו מצליחים לפספס, ודרך הספר הוא פותח בפני כולנו הזדמנות לראות שפעם היה אחרת. עבור שמו של הספר, אגב, "אומרים שהיה פה שמח", הוא משלם תמלוגים ליהונתן גפן שכתב את המשפט המפורסם. "היו הרבה רעיונות לשמות אבל בסוף, הרגשתי שבאמת היה שמח,הכל היה אמיתי יותר, ואין כותרת מתאימה יותר. היום ישראל יותר פלסטיק, היום היא יותר כמו אמריקה".

אפשר ליצור קשר עם משה שי ב-mosheshai5@gmail.com

או פייסבוק: moshe shai