טונה, אניה בוקשטיין ויוני רכטר יעשו לכם חג באוזניים
אניה בוקשטיין עושה נסים ברמה בינלאומית, יוני רכטר חוזר איכותי מתמיד אחרי 14 שנה, טונה עוקף את משבר האלבום השני בסיבוב ועדן בן זקן מתקתקת עבודה ועדיין רוצה לטרוף את העולם. שומעים? שי להב ממליץ על חמישה אלבומים לפתוח איתם את השנה החדשה
אניה בוקשטיין - "רוקדת"
האלבום השני של אניה בוקשטיין הוא סוג של נס כפול. קודם כל, היא שברה את קללת המעבר של שחקניות לעמדת הזמרת, ודי בקלות השתחררה ממעמד הקוריוז לטובת הכרה כמוזיקאית. חוצמזה, בוקשטיין נכנסה לנישה כמעט ריקה - שלא לומר המציאה נישה משלה - של פופ ישראלי נשי שמתכתב ישירות עם מה שקורה מעבר לים, עם הרבה דאנס ואלקטרוניקה, ומצד שני בלי סלסולים ובלי מוטיבים "ישראליים" אחרים.
האלבום החדש נטול נגנים, והמוזיקאים המרכזיים הם בעצם המפיקים המוזיקליים (עופר ניסים, קותימן, ג'וני גולדשטיין ועוד), שבהכללה יצרו כאן משהו עכשווי ומגניב גם במונחים בינלאומיים. אבל הייחוד של בוקשטיין הוא בכך שהיא הכותבת והמלחינה של השירים, והיא מאוד מוכשרת בשתי המלאכות האלה. כלומר יש פה שילוב של אלבום אישי (חלק מהטקסטים, שמתחבאים מאחורי גרוב והפקה נוצצת, הם מאוד אינטימיים וחשופים), עם מעטפת שאפשר לרקוד אותה. שילוב שאני די מתקשה להיזכר בו בהיסטוריה של הפופ הישראלי הנשי. אם תרצו, גרסה נשית של עברי לידר. מה שהופך את "רוקדת" לא רק לאלבום מצוין, אלא לאלבום חשוב.
טונה - "טונה פארק"
בדומה לנצ'י נץ', טונה הוא מסוג הראפרים שגם אנשים ש"לא מתחברים להיפ הופ" אוהבים לאהוב. שילוב של מגוון מוזיקלי עם קריצות נוסטלגיות, שמקל על ההאזנה, וטקסטים חכמים מהסוג הבוגר והציני, ללא קלישאות ה"הכי גדול על המיקרופון". "טונהפארק", כיאה לשמו, מתאר את הסחרחרת שאחזה בטונה בעקבות ההצלחה הגדולה של "גם זה יעבור", אלבום הבכורה שלו. במידה מרובה הוא המשך ישיר שלו, כולל העבודה עם המפיקים המוזיקליים ניר דנן ויקיר בן טוב, והצליל מלא הרבדים (והתקופות) שהם מייצרים.
בוגר וגם נוסטלגי. טונה עם A-Wa, "אבודים בחלל"
שמות האורחים באלבום מעידים על הוורסטיליות שלו. ממיקי גבריאלוב, דרך A-Wa ועד עדי אולמנסקי. הטקסטים, שהם החלק החזק של טונה, הוא איתי זבולון, עדיין מושחזים ולא פעם מפתיעים. הוא התחמק באלגנטיות מ"סינדרום האלבום השני" בכך שביסס את האלבום על מה שקרה לו כתוצאה מהצלחת האלבום הראשון, ולא ניסה להמציא את עצמו מחדש, או להציג גרסה "עמוקה" או "בוגרת" יותר ("מה עם בחורות? יש לי חברה. מה עם מסיבות? יש לי חזרה"). והתוצאה היא אלבום מצוין, שמבסס את מעמדו של טונה כשחקן מרכזי בסצינת המוזיקה הישראלית (ובכלל, מחזק את המוזיקה השחורה כז'אנר לגיטימי ומושרש פה, בניגוד לגל הראשון של הראפרים שנשמע כמו מוצר ייבוא, בדרך כלל זול).
עילי בוטנר וילדי החוץ - "בית"
אחרי שלושה אלבומים מצליחים, ונוסחה שהחלה להישמע קצת חוזרת על עצמה, עילי בוטנר החליט לשקשק את העץ. הוא הוסיף שני זמרים להרכב, לצד אדר גולד ואוהד שרגאי - תום גפן וגל לוגאסי, וייצר אלבום יותר רוקיסטי ודרמטי, שנסמך על מגוון של קולות. גם התכנים של השירים הפכו ליותר אישיים (למרות שבוטנר כתב תמיד את עצמו, גם בשירים שהפכו להמנונים).
עילי בוטנר וילדי החוץ - "חבק אותי"
כיאה לשמו של האלבום, הוא מתבסס על הטראומה המכוננת של היוצר, בעקבות הגירושים של הוריו. התוצאה דומה למה שכבר היכרנו, רק משוכללת יותר. שילוב מנצח של מלודיות קליטות והפקה מוזיקלית מחניפה לאוזן, עם טקסטים חשופים ולפרקים אפילו מדממים. כל שיר בנוי ומכוונן לעמוד בפני עצמו, כסינגל, אבל המכלול מייצר גם יצירה מגובשת, בעיקר בגלל ההקשר המילולי. מוזיקלית יש פה גם כמה רגעים של רוק אצטדיונים, הייתי אומר אפילו בסגנון עדות הסקורפיונס, שמעניין איך יתקשר עם האוזן הישראלית העכשווית. הסך הכל האלבום שומר על הגבולות הבטוחים של המיינסטרים. "אמא", השיר המסיים והיפה באלבום, מצמרר ממש בכנות הטוטאלית שלו.
עדן בן זקן - "לזאת שניצחה"
עטיפת האלבום מעידה היטב על תוכנו. בן זקן הצעירה והחמודה מצולמת בתמונה "לכל המשפחה", בעיצוב שמרני למדי ששייך לגמרי לז'אנר האלבומים מהזרם הים תיכוני. רוצה לומר - מי שציפה שבן זקן, באלבומה השלישי, תהיה מתויגת כזמרת כלל ישראלית, נטולת הקשר לז'אנר כלשהו, יכול להמשיך לחכות. בצעד ברור לגמרי, הצוות שסביב בן זקן הקפיד לשמר את השילוב בין סלסולים והפקה עדכנית, עם הרבה נגיעות של סול ופופ עכשווי. זה קצת מבאס, כמבקר מוזיקה, כי בן זקן - בדומה לעומר אדם - היא התקווה הגדולה לחיסול הסופי של הגטאות המוזיקליים בישראל.
ועדיין, אני יכול להבין את ההיגיון המסחרי שמאחורי ההתנהלות הזו. יעקב למאי, אולי בכיר המפיקים המוזיקליים בז'אנר הים תיכוני, ריכז את הפרויקט הזה, שבו השתתפו יוצרים כמו אבי אוחיון, פן חזות, פאר טסי ואחרים. כרגיל, יש פה יותר מדי שירים (13), ושילוב צפוי מראש של בלדות ושירי "רחבה" מקפיצים, אבל כמעט כל השירים ראוים ומוקפדים, ושומרים על רמה גבוהה של עיבוד ועושר מוזיקלי.
אני מעדיף בהרבה את הבלדות, בעיקר את השימוש המבורך בסולו גיטרה חשמלית ("אל תתקשר אליי", "צועקת" המצוין). ומעל הכל, יש כאן קלף מנצח שהוא בן זקן עצמה. למרות שמדובר באלבום שלישי תוך שנתיים(!), היא עדיין נשמעת כאילו היא נהנית מכל המסביב. אין כאן תחושה של מיחזור או עייפות החומר, ומאחורי כל ההפקה המוקפדת והחישובים המסחריים עדיין מתפרצת אישיות אמיתית של בחורה צעירה שרוצה לטרוף את העולם. אה, והיא גם זמרת פשוט מצוינת. לא מזיק.
יוני רכטר - "סביבנו"
קריירת הסולו של יוני רכטר הייתה תמיד דבר מתעתע שקורה מעט מדי, וגם כשקורה נמצא לא פעם בצילם של הלחנים הנצחיים שתרם לזמרים אחרים. האלבום הזה למשל מופיע 14 שנה אחרי קודמו, ונדמה שהוא מעורר התרגשות גדולה בקרב מוזיקאים (שרכטר מבחינתם הוא אורים ותומים), וקצת פחות בקרב הקהל הרחב. חבל, כי מדובר באלבום יפה ממש, שיכול להמתיק את החג של כל מי שמוכן להקדיש כמה וכמה האזנות מלאות סבלנות ושקט לאלבום שלם. אתם זוכרים, החוויה העילאית הזו, שנגוזה בראשית המילניום.
כל הרכיבים ביצירה הזו, שהופקה מוזיקלית בידי רכטר ואלון לוטרינגר המוכשר, כל כך איכותיים ומוקפדים, עד שהם גורמים לך להיאנח. ואז להקשיב להם שוב (פעולה פולנית קלאסית). מיטב הכותבים – עלי מוהר, רוטבליט, עמיחי, נתן זך ואחרים, לצד הלחנים המורכבים ועדיין המלודיים של רכטר, בעיבודים עשירים שמשלבים גם כלי מיתר ונשיפה, ושימוש נרחב בקולות רקע.
רונה קינן וגידי גוב באים להתארח בשני שירים ("כמו" עם גוב הוא פנינה אמיתית). ולצד הליריות הרכטרית המוכרת כל כך (כמו בשיר הנועל והמקסים "סביבנו"), יש גם יציאות מחויכות דוגמת "למה לא אמרת לי" הנהדר במקצב ברזילאי, שבעיצומו רכטר מצטט מ"העולם שמח" של כוורת. נכון, יש משהו בהאזנה לאלבום הזה שהוא כמעט מנותק ממקום ומזמן, בישראל 2017. וזה בסדר גמור. "הייתי מדריך תיירים לירח במשרה חלקית", רכטר שר ב"מדריך תיירים". וכמו תמיד, תענוג להצטרף לחללית שלו.
