שחיתות, קיפוח ואש ברחובות / ד"ר לכדורגל

1971 הייתה שנה דרמטית בחיי מדינת ישראל, הגם שלא התרחשה בה שום מלחמה. לצד האופוריה, הרגיעה ותחושת הביטחון שהביא הניצחון בששת הימים, החלו לבעבע הבעיות החברתיות שהוזנחו בעקבות מצב החירום התמידי במדינה. זו השנה שבה הוקמו "הפנתרים השחורים" ונוכחותם בשטח הגבירה את המודעות הציבורית למצוקה, לקיפוח ולאפליה על רקע עדתי של חלקים גדולים באוכלוסייה.

גם לכדורגל זו הייתה שנה דרמטית שתיזכר לרעה בשל פרשיות שחיתות ואירועים קשים, שהביאו להכתמת שמו של הכדורגל, אבל גם ליצירת מציאות חדשה בענף. יחד עם זאת גם הודגמה יכולתו של הכדורגל, על אף אופיו האסקפיסטי, להשפיע על מהלכים חברתיים ופוליטיים. אחרי הכל, הכדורגל כרוך בסביבה שבה הוא פועל, מושפע ממנה ומשפיע עליה.

הפגנת הפנתרים השחורים. הזעקה נגד קיפוח תפסה תאוצה באותם ימים(צילום: דוד רובינגר)

מבחינה מקצועית, נדמה היה שלאחר ההעפלה ההיסטורית וההשתתפות המכובדת בגביע העולם במקסיקו הכדורגל הישראלי עומד לפרוץ. זה, אנו יודעים היום, לא קרה. גם בליגה נרשמה היסטוריה קטנה, כשמכבי נתניה עם כוכב הנבחרת שפיגלר ועם דוביד שווייצר על הקווים גם זכתה באליפות הראשונה שלה וגם הייתה לקבוצה הראשונה מחוץ לגוש דן שעושה זאת.

עם כוכבית או ללא. ממרחק הזמן, קשה לתפוס את הבנאליות של הדיווחים הכמעט יום-יומיים במדורי הספורט של העיתונים על חשדות במעורבות שחקנים בהטיית משחקים. התגברות השחיתות גלגלה את הכדור לכנסת. לאחר מספר דיונים הודיע שר החינוך יגאל אלון על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת "השמועות בדבר מתן תשלומי כסף כדי להטות משחקים בליגה הלאומית", המוכרת כיום בשם "ועדת עציוני".

בתום שלושה חודשי חקירה פרסמה הוועדה דו"ח חריף ובו קבעה כי תוצאותיהם של משחקים רבים נקבעו מראש תמורת כסף. גם ההתאחדות לכדורגל, מרכזי הספורט ומרבית העסקנים הבכירים לא יצאו נקיים, כשהוועדה ציינה ש"אין לשחרר אותם מאחריות לשחיתות".

פרסום הדו"ח גרם לזעזוע בכדורגל. בין המלצות הוועדה שיושמו היו הידוק הפיקוח על ניהול הכספים בקבוצות, הגדלת השקיפות והסדרת התשלומים לשחקנים, מעשה שסימל את תחילת המעבר לעידן המקצועני. לא פחות חשוב מכך היה השינוי במבנה של הימורי הטוטו, שהחלו לפעול שלוש שנים קודם לכן והביאו לחדירת גורמים עבריינים שהיוו גורם מרכזי בהטיות המשחקים.

על רקע כל זה, התרחשה באותה שנה ההתפרעות האלימה ביותר מאז ועד היום של קהל באירוע הקשור לספורט. האירוע המדובר, שהחל כהפגנת מחאה של אוהדי בני יהודה נגד ההתאחדות לכדורגל, הפך במהרה להשתוללות ענק ולהפרת סדר קשה.

הסיבה להפגנה הייתה סירובה של ההתאחדות לכדורגל להכריז מיד על ניצחון טכני לזכות בני יהודה לאחר שהפועל חולון לא התייצבה למשחק מולה. במקום זאת, ההתאחדות הודיעה שיש לבחון את המקרה ואת הסיבה לאי הופעתם של שחקני חולון, בטרם תתקבל החלטה בעניין.

ערב המחזור האחרון בליגה, המצב בטבלה הוביל למאבק הישרדות משולש בין בני יהודה, הפועל חדרה ומכבי פתח תקווה. שבוע לפני כן, במחזור ה-29, בני יהודה גברה 0:1 על הפועל תל אביב - אולם במהלך השבוע התברר שמאמן הפועל ת"א, יצחק שניאור, טען בעדותו בפני ועדת עציוני שההפסד נבע מחולשה מוזרה כדבריו שתקפה את שחקניו, עקב איומים שקיבלו מצד אוהדי בני יהודה.

גד סולמי (מימין). נקרא לעזור בהרגעת הרוחות(צילום: אריה קנפר)

הנושא הגיע לדיון בכנסת, שבמהלכו סגן שר החינוך מיכאל חזני מהמפד"ל אמר: "הבדיקות עד כה אינן מחשידות את אגודת הפועל תל אביב, אלא קיים חשד רציני כי מספר שחקנים בקבוצה לא שיחקו לפי רמת יכולתם כתוצאה מלחץ ואיומים אנונימיים של אוהדי קבוצת בני יהודה".

בעקבות הדברים ו"מחשש אימת קהלה של בני יהודה" החליטו שחקני הפועל חולון שלא להתייצב למשחק. לנוכח אותן השמועות בדבר איומים על שחקני כדורגל, החליטה ההתאחדות שהמשחק יתקיים במועד אחר שייקבע. החלטה זו, שהתקבלה בניגוד לדרישה של בני יהודה ואוהדיה לניצחון טכני, גרמה לכעס גדול בשכונת התקווה.

ההתפרצות הראשונה החלה עם רדת החשכה. עשרות צעירים התאספו בצומת הרחובות ההגנה ואצ"ל, והחלו להבעיר צמיגים, ליידות אבנים על השוטרים ולנפץ חלונות ראווה. ההפגנה גרמה לחסימה של הכניסה הראשית לשכונה, והמשטרה הזעיקה כוחות גדולים לאזור במטרה להשיב את הסדר. בהמשך התברר גם שראשי ההתאחדות לכדורגל קיבלו איומים טלפוניים לביתם. סגן יו"ר ההתאחדות צבי ברים, למשל, סיפר שאלמוני התקשר ואמר לו: "אם לא יאושר הניצחון הטכני לטובת בני יהודה, חייך בסכנה".

למחרת, ב-8 ביוני 71', התכנסה ועדת המשמעת של ההתאחדות לכדורגל לדיון חירום בנושא. במקביל, התאספו כ-1,500 מאוהדי הקבוצה מול משרדי ההתאחדות לכדורגל ברחוב קרליבך בתל אביב כדי למחות נגד עיוות הדין. בעקבות ההפגנה התברר כי שחקני חולון, שהיו אמורים להגיע ולמסור את עדותם בפני הוועדה, לא הופיעו גם לשם.

המפגינים לא הגיעו לשאת ולתת: הם הניפו שלטים שעליהם נכתב: "רק בטרור - השקט ישרור" ו"השכונה החליטה - בני יהודה בליגה". אחרים הזכירו את הפגנת הפנתרים הסוערת שהתרחשה בירושלים פחות מחודש לפני כן, שבה הושלכו בקבוקי תבערה לעבר שוטרים והושמעו קריאות נגד ההתאחדות כמו "נלמד את האשכנזים בהתאחדות מה כוחה של השכונה".

המפגינים כיוונו לאפליה על רקע עדתי שבה נהגו לטענתם מרכזי הספורט הגדולים בקבוצות מן הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. בני יהודה, בדומה למועדוני כדורגל רבים בעולם, צמחה והוקמה מתוך השכונה באופן עצמאי, ולא השתייכה לאף אחד ממרכזי הספורט המפלגתיים (הפועל, מכבי, בית"ר או אליצור).

ככל שהדיון התארך, הסבלנות התקצרה וההפגנה הפכה לסוערת יותר. האוהדים החלו צרים על הבניין, וחסמו את הרחובות קרליבך וחשמונאים לתנועה. העובדה שמשרדי ההתאחדות נמצאו בקומה החמישית של הבניין לא שינתה למפגינים ולא עצרה בעדם ליידות אבנים לעבר המבנה ולשבור חלונות רבים. המשטרה, שעד לשלב הזה נהגה באיפוק, החליטה שהגיעו מים עד נפש. עשרות שוטרים חמושים באלות גומי ומלווים בפרשים החלו להסתער על המפגינים בכוונה לפזרם.

רבים מבין המפגינים לא נרתעו ותקפו חזרה את השוטרים, ומספר סוסים נפגעו מדקירות סכין. ההתערבות החזקה של המשטרה לא סיימה את האירוע, אלא רק הרחיבה אותו. חלק ניכר מהמפגינים המשיכו ברחוב קרליבך ואחרים פנו לדרך פתח תקווה, זורעים בדרכם הרס הכולל הפיכת מכוניות (כולל ניסיון להשחית ניידת משטרה), השלכת חזיזים, ניפוץ חלונות ראווה של חנויות וביזה של תכולתן. הזרמת כוחות משטרה גדולים הביאה בסופו של דבר לרגיעה. בסריקות ובמעצרים שנערכו לאחר מכן בשכונת התקווה התגלה באחד הבתים מצבור של בקבוקי תבערה מוכנים לפעולה.

גולדה מאיר עם יגאל אלון. דרשה שייתנו לבני יהודה חמש נקודות(צילום: שלום בר טל)

היו"ר המיתולוגי גד סולמי (בן למשפחת מייסדי הקבוצה שגם זכה איתה באליפות היחידה בתולדותיה), שלא נכח בשטח, נקרא על ידי השוטרים להגיע בדחיפות ולסייע בהרגעת הרוחות. הניסיונות שלו להסביר ששום החלטה לא תתקבל היום ולבקש מהמוחים לחזור בשקט לשכונה לא צלחו. מאוחר יותר יספר סולמי: "קראו לי מהבית ואריה איבצן (מפקד המחוז במשטרה) אמר לי שאני אשם ושאם אדבר הרבה ולא אעזור בהרגעת הרוחות, הוא יעצור גם אותי. אמרתי לו שעשו פה עוול ואנשים מרגישים פגועים, גם אם תביא לפה את כל צה"ל, לא יעזור לכם".

חרף העובדה שההפגנות החלו בגלל כדורגל, עצם קיומן והאופן שבו התגלגלו הצביעו בבירור שתחושת המיאוס של הקהל מההתרחשויות בספורט נכרכו יחד עם הזעם המצטבר על האפליה, הקיפוח והאדנות של הממסד האשכנזי ברובו כלפי אוכלוסיית השכונות המזרחיות.

מעיון במסמכים, מעניין לראות את הפער שנוצר במהלך השנים בין "הזיכרון הקולקטיבי" והדימוי הציבורי של גולדה מאיר כראש ממשלה מנותקת שלא ראתה או ניסתה לטפל בשסע החברתי-העדתי, לבין המעורבות הרבה שלה בנושא. במקרה זה (בדומה למחאת הפנתרים), גולדה ביקשה לשמוע את הדברים ממקור ראשון ונפגשה אישית עם נציגי המוחים לדון בטענותיהם. במקרה הנדון היא אף סייעה רבות לפתרון המצב.

"קיבלתי טלפון ונאמר לי להגיע למשרד ראש הממשלה בקריה בתל אביב", אמר סולמי, "באתי למשרד של גולדה מאיר, היא ישבה שם עם פנים עצבניות ולידה יגאל אלון, ועוד הרבה קציני משטרה. הגברת מאיר פונה אלי ואומרת: 'תגיד, סולמי, מה כל הבנדיטים שלך עושים, מה הם מתפרעים?'. אמרתי לה: 'גברת מאיר, לקחו לנו שתי נקודות בצורה לא מוצדקת והקהל שלנו מרגיש שנעשה לו עוול'. הפנים שלה נהיו אדומות והיא אמרה לאיבצן וליו"ר ההתאחדות: 'לקחתם להם שתי נקודות? אני דורשת מיד שתתנו להם חמש נקודות בחזרה. לא מעניין אותי כלום'. אחרי שהסבירו לה שאי אפשר, היא התפשרה על שתי נקודות".

הלחצים מלמטה ומלמעלה עשו את שלהם, וההתאחדות גזרה הפסד טכני להפועל חולון. בני יהודה, יש שיאמרו בגלל ההתעקשות אוהדיה בעוד אחרים ידברו על האלימות, שרדה.

האירועים האלימים הללו אמנם לא חזרו על עצמם מאז, אולם 'חוכמת הבדיעבד' מראה שהם - יחד עם המחאה של 'הפנתרים השחורים' - סייעו להאיץ תהליכים שכבר התחילו להתרחש בחברה בישראל, שהובילו לסילוקה של מפא"י מהשלטון אחרי שלושים שנה ולעליית הליכוד.