נראה כי שולה מודן היא-היא ההוכחה הניצחת לכך שאפשר לבחור לא להיות תקוע. נראה כי לאישה מלאת המרץ וחוש ההומור הבלתי נדלה אין רגע דל, אין מחסום שלא יתרומם כשהיא מתקרבת אליו, ואין שביל שתבחר ללכת בו ויחסם בפניה. נראה כי הקביעה הזו נכונה עד כדי כך שאפילו מחלה עם שם בלתי אפשרי כמו 'סרטן' לא תשאיר אותה במקום, אלא תהווה לה הזדמנות להתחיל משהו חדש. "אני אוהבת להתהלך בכל מיני סמטאות שלא מוכרות לי. יש לי משהו פנימי שדוחף אותי למסעות שלוקחים אותי לכל מיני כיוונים מבלי שנדרשתי ללכת לאקסטרים" היא כמעט מסבירה איך הדברים קורים אצלה מבלי שתמיד באמת תוכל לתכנן אותם.

קשה להתחיל לכתוב על שולה מודן מבלי להזכיר את האסוציאציות הנקשרות בשמה. הוצאת ספרי מודן, מהגדולות והותיקות בישראל שייכת לבעלה עודד ולה. סדרות אין סופיות של ספרים התקבלו, נערכו והודפסו בהוצאה שהביאה את רבים מהספרים שדורות של ילדים גדלו עליהם ומבוגרים ינקו מהם. אין כנראה ז'אנר שהם לא נגעו בו "אני עורכת בשנים האחרונות סדרה פסיכולוגיסטית בשם 'פסיכה', כ-70 ספרים התפרסמו בה כבר". ספרים רבים שהוציאה הוצאת מודן נערכו על ידי שולה מודן, מבואות וקומוניקטים שכתבה להם. נראה שמהילדה הטובה שישבה יפה ועשתה מה שציפו ממנה בבית הפולני הזקוף והמשכיל בוודאי שנטמע החינוך להשכלה, יכולת קריאה וראייה מחודדת לראות ולסדר את הדברים כפי שהם צריכים להיות אבל גם נתנו לה את ההזדמנות לבחור לפרוץ ולהתנסות בכל אשר תחפוץ. בהסתכלות מפוקחת, היא בחרה שלא להשאר לשבת על המקרר.

סבתא שלה היתה תקועה על המקרר. צילום:יובל חן

אז כן, בישולה הפך את שולה מודן למפורסמת, והתנ"כ של עקרות הבית שאין להן זמן להתחיל להשרות אתמול, להקציף עכשיו ולהמתין כמה שעות במקרר עד לבישול ארוך. הספר נמצא כיום כמעט בכל מטבח ישראלי. "ערכתי אין סוף ספרי בישול בהוצאה וכולם היו כמעט אותו שטאנצ, אף אחד לא רצה להחליף את מה שהם הגדירו כסוס מנצח. יום אחד החלטתי שאני אוציא ספר בישול בדרכי, ונתקלתי בהיסוסים סביבי ואף יותר מזה. קשה היה לאנשי המקצוע שעבדתי איתם לקבל פורמט אחר. מחברת המתכונים שלי, עם כתמי הבישול ונגיעות הידיים הפכה בתוך ימים לספר שמספר את סיפורם של המתכונים, לתמונות שאני בחרתי שיופיעו, ובזה תם עידן העמידה האין סופית במטבח בתקופה בה החיים הם מרוץ מההשכמה לקריירה שחייבים להצליח בה לגידול הילדים ועד לשנת הלילה". בישולה הפך במהירות לרב מכר בתחומו ונשאר כזה כל השנים. אבל הוא לא היחיד שעשה את דרכו לליבו של עם ישראל.

"יש לי ארבעה ילדים, הם ארבעת הגלגלים של הכרכרה שלי. מקובל להגיד שהורים מגדלים את ילדיהם, במקרה שלי, אני יכולה להגיד שהילדים שלי גידלו אותי. הרבה ממה שעשיתי קשור בגידול שלהם. המצאתי את עצמי בשבילם בכל שלב של חייהם. לא יכולתי להקריא להם שוב ושוב את אותו סיפור, למרות שילדים אוהבים את החזרתיות, והמצאתי אין סוף סיפורים וזה מה שהם ינקו.כשנכדי שהבכור היה בן כשנה וחצי, טסנו המשפחה לטיול בחו"ל. במטוס הוא אמר לי שמשעמם לו. שם נולד הסיפור שהפך גם הוא לספר שנמצא כמעט בכל בית בשם 'איפה גברת זרת'. בימים אלה הוא הופך למחזה לילדים לאחר שנבחר בתחרות למחזות ילדים שמתקיימת בחיפה ואני נרגשת מאוד".

שולה מודן החלה את דרכה המקצועית בהשראת הבית בו גדלה "אמא היתה מורה, ואני תמיד אהבתי לשחק במורה ותלמידים. היה לי ברור שזו תהיה דרכי המקצועית ואכן המסלול האקדמי שלי היה באופן טיבעי לימודי ספרות עברית ותרבות צרפת עם תעודת הוראה כמובן. מיד אחרי הלימודים התחלתי ללמד בחטיבת ביניים, כשלא עברו להם שלושה חודשים והיה לי ברור שפחות מעניין אותי לעמוד מול כיתה של תלמידים ויותר מעניינים אותי האנשים, האדם עצמו. פניתי מיד וללא היסוס ללימודי עבודה סוציאלית בימים בהם לא היתה אפשרות להסבה, ולמרות העיניים שנפערו סביב ההחלטה שלי, התחלתי ללמוד לתואר מלא פעם נוספת ומיד הרגשתי שהגעתי למקום שלי".

שולה ואמא בת"א של פעם (אוסף פרטי)

במהלך קריירה משובצת היטב בחוויות מהעולם הטיפולי בו היא מטפלת באמצעות פסיכודרמה, ושילוב של עבודה בהוצאת הספרים תוך גידול ארבעה ילדים וקבלת הנכדים שהגיעו מאוחר יותר לידיה, כשהיא כותבת לכל אחד מהם וכולם מוזכרים בספריה, מודן לא מפסיקה להתבונן ולקחת את חוויות התקיעות שהיא רואה סביבה ללא הפסק, לדבר שהיא עוסקת בו רבות בקליניקה הטיפולית שלה לעולם ספרות הילדים, ולפני כשנה ברומן למבוגרים. ספרי הילדים 'ליאור בכה כשאמא הלכה' משחזר את החוויה הטראומטית הפרטית שלה כשהיא נעזבת במעון לראשונה על ידי הוריה, מוצאת את עצמה מול צלחת הדייסה עם הקרום שבתור ילדה רזה שלא אהבה לאכול גרם לשבת מולו שעות מבלי שניתן לה לצאת לשחק בחצר עם הילדים. היא זוכרת היטב את טעם החלודה של הגדר שהיא עומדת ובולעת יחד עם הדמעות המלוחות שלה לקירבה. כשהיא כותבת את 'מסע של צב' שהוא מסע אישי, ארוך ומייגע שמלא בהיסוסים והרפתקאות, היא לא מהססת להגיש בו גם את הפחדים וההפתעות שהחיים מזמנים לנו בדרך לגילוי העצמי והנושא הופך לסדנא מבוקשת. במהלך השנים המאושרות שבגידול הילדים שלה והחוויות שיש לה כיום בתור סבתא לנכדים, הגדול בינהם חייל, היא יודעת להגיד שההורות זה לא החינוך שאתה נותן לילדים שלך, אלא הצורה שבה אתה חי עם הילדים שלך, ואיך הם קולטים אותך ואת בית הוריהם. זה לא ה'תסדר את החדר', 'תכין שעורים' ותעשה מה שמצפים ממך היום, אלא איך שאתה נתפס בעיניהם בחיים שלך ובעשייה שלך. איך אתה נתפס בעיניהם בתור בן אדם".

את כל אלה והרבה יותר מזה, הנסיון האין סופי שהיא מביאה מהקליניקה שלה, הסקרנות לדעת ולהכיר את העומד מולה מבלי לתת תחושה של חיטוט אף לרגע (גילוי נאות: גם עלי היא לא מוותרת ולומדת להכיר אותי היטב במהלך הראיון) החיים מלאי התוכן המקצועי והאישי היא יוצקת לתוך הרומן הראשון שלה למבוגרים 'מסיבה לילדות טובות'. מי שהיתה תמיד הילדה הטובה שעשתה מה שמצופה ממנה, מביטה בדמויות שלה, ובמשך לא פחות מתשע שנים מלבישה כל אחת מהן בחיים משלה. "אני חיה חיים מאוד צפופים. כשחטפתי את הסרטן, הבנתי מחדש את משמעות הזמן. במהלך נסיעה עם חברה לסופשבוע, החלטתי שאני מגשימה את החלום שהיה לי ולא מצאתי לו פנאי וכותבת רומן למבוגרים. במהלך החופשה כתבתי את המוטו של הספר על סבא וסבתא שלי שהיו משחקים בחריזת חרוזים. סבתא היתה אישה קטנה, מכווצת וממורמרת והוא היה איש עם המון חוש הומור.

עודד ושולה מודן (אוסף פרטי)

הסיפור הוא שיום אחד היא לא מצאה חרוז, אז הוא לקח והושיב אותה על מקרר הקרח במסדרון של הבית בתל אביב שלפני קום המדינה, ואמר לה שיוריד אותה רק כשיהיה לה חרוז. כשבתה נכנסה הביתה ושאלה למה היא יושבת על המקרר, הוא ענה שיוריד אותה רק כשתשלים את המשימה" הסיפור המצחיק ואולי האמיתי הזה הוביל את מודן כל השנים בשאלה שהולכת איתה עד היום, בעצם, למה היא לא ירדה בעצמה? למה היא נתקעה על המקרר? ומקיש לשאלה איך בעצם קורה שאנחנו נתקעים בסיטואציות שמלוות אותנו כל החיים וממשיכים לקטר עליהם כשאנחנו לא שבעי רצון, מגדלים גיבנת, מגיעים למצב לא טוב, ועדיין נשארים תקועים שם. לתוך סיפור התקיעות, היא שוזרת באותו סוף שבוע את סיפור הצ'ולנט שמביא את האספקט המסורתי והשורשי מהבית בו גדלה. אביה שהיה אחראי על סיר הצ'ולנט, והיה לו סיר שקרא לו בשם לפי כמות האורחים שהגיעו לארוחה מביא גם הוא את הפרספקטיבה שלה על חיי המשפחה והמסורת היהודית ברוח ימינו, וכאן היא נותנת את דברה בהקשר היהודי "היהדות היא לא הדת. היא מעצבנת אותי יותר ויותר עם כל מה שקורה סביבה בארץ. אני אוהבת מאוד את השורשים מהם צמחתי, החגים היהודיים, ארוחות השבת עליהן הקפדתי ועכשיו אני מתפרפרת מהן לעיתים קרובות יותר, המנהגים כולם קיימים אצלי ונוכחים בעולמי. היהדות הפכה לדת של חוקים ופחות נותנים את הדעת לערך המוסף שלה ולדברים שעוברים מדור לדור".

הספר שנבנה בתהליך של תשע שנים לא הפסיק להפתיע אותה עצמה "אני לא מתכננת, לא עושה שום דבר עם שלד. דרך הכתיבה הפתיעה אפילו אותי. רציתי לעשות דבר גדול, שלם. הרגשתי שבוער לי הזמן ולא מהמקום שהזמן יגמר, אלא שאני רוצה להביא למימוש את החלום שלי. בדרך קרו המון דברים שהשפיעו על הסאב טקסט. במשך השנים פיתחתי יחסים עם הדמויות שהפכו להיות חלק מהחיים שלי. למדתי שאני לא אוהבת את הנוקשות של רחל (במלרע), את הדרשנות שלה וחוסר ההתפשרות שלה. ידעתי שהקצנתי בתאורים של המירמור הטוטאלי שלה ואז התחברתי לסבל שלה ונתתי לה בסוף הספר את ההזדמנות לפלירט קטן שמתגלה רק אחרי מותה. לא בדיוק ברור מה זה היה אבל ברור שהיה משהו. אפשר לעשות את זה רק לקראת סוף תהליך ארוך שעוברים עם דמות.

הספר משובץ תמונות שמתכתבות עם הטקסט. כאלה שהחליטה עליהן אפילו רגע לפני שירד למכבשי הדפוס. שירים שמתחברים לתוכן מקבלים בתוך הספר בר קוד (QR) עם הפנייה לביצוע ביו-טיוב. מודן לא מתעלמת מהטכנולוגיות העכשויות ומגישה מוצר מותאם לזמננו. את כל התוכן האדיר והמעניין הזה היא מביאה לקהל במפגשים וסדנאות שתקיים גם בניו יורק וניו ג'רזי במהלך החגים. 'מסיבה לילדות טובות' נותן את ההזדמנות לתת את הדעת על המקום שכל אחד תקוע בו וההזדמנות להעלות למודעות את האפשרות לזוז הלאה.

ומה תרצי להיות כשתהיי גדולה? אני שואלת, והיא לא מהססת להשיב: רקדנית בלט. כזו שעושה שפגט, ואנחנו מתפוצצות מצחוק.