הספורטאים שהתעלו מעל הבינוניות הישראלית

הספורט הישראלי ידע בשנה העברית האחרונה לא מעט אכזבות וכישלונות, אבל גם כמה רגעי אור בודדים. מבחינת הכדורגל אין הרבה מה להגיד. המשפט שמסכם לי יותר מכל דבר אחר את הכדורגל הישראלי בשנה האחרונה הוא הציטוט הזה של ערן זהבי: "גם בעוד 40 שנה לא נגיע לכלום", והוא צודק, אבל זאת לא סיבה מספיק טובה בשבילו לוותר ולזרוק את סרט הקפטן, הרי הוא אותו ווינר שכבש בבאזל, שניצח את הדרבי התל אביבי ואותו ווינר שרבים חולמים להיות כמוהו. אני מאחל לו ולכדורגל הישראלי רק הצלחה.

בכדורסל אנחנו מנסים להגיע להישגים ויש לנו את כל התנאים להצלחה, אך ביורובאסקט הביתי שיחקנו לחוץ והדאגנו לא מעט גורמים בכירים בענף. התקווה הגדולה לכבוד השנה החדשה היא ששחקני נבחרת העתודה ישתלבו בקבוצותיהם הישראליות ויתנו תפוקה. כמה שהכדורסל הישראלי זקוק לכמה עומרי כספים.

בענפים הנוספים, כמו טניס וג'ודו וגם שייט, הגענו לכמה הישגים, אך הגענו להרבה יותר ריבים, בעיות משמעת וסיפורים מביכים מאשר הצלחות.

לינוי אשרם. נפלאה(צילום: עמית שיסל)

מבחינתי, לינוי אשרם היא ספורטאית השנה שלי. המתעמלת הצעירה היא הדוגמה למקצוענות ולהשקעה אין סופית, כשזכתה במספר מדליות באליפויות חשובות. היא מתמודדת בספורט אולי הכי קשה שיש ועל כן מגיע לה צל"ש גדול. מי היה מאמין שהיא נכנסה לתודעה דווקא באליפות אירופה בחולון, כנכנסה ברגע האחרון לאליפות במקום נטע ריבקין הפצועה.

ספורטאי השנה שלי הם תומר חמד ובירם כיאל. צמד הישראלים שמייצגים אותנו בליגה האנגלית שיחקו יחד בנערים של מכבי חיפה, עברו לאירופה לקבוצות שונות במדינות שונות וסגרו מעגל בברייטון האנגלית שהעפילה הרבה בזכותם לפרמייר-ליג. הם נחשבים לשניים מהשחקנים החשובים ביותר בסגל של המאמן כריס יוטון.

אני מאחל לכולנו שנה טובה ומוצלחת, ושנגיע להישגים הרבה יותר טובים בספורט הישראלי.