הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי
את המשפט הזה, "אני אוהב אותך", לא שמעתי ממנו, ולמען האמת גם לא מאף אחד אחר. מה זה אומר עליי אם לא אמרו לי את המילים האלו? ולמה זה גורם לי להרגיש כמו הבן-אדם הכי מסכן בעולם?
זה היה עוד בוקר מאוחר ומלא בניחוח של בגטים אמיתיים, כשעמדתי מול קיר גרפיטי בפריז ובהיתי במילים Je T'aime, ואוי, איך ששרף לי בלב. בזווית העין הבחנתי בגבר נאה, לבוש בחליפה כחולה ומהודרת. הוא נעמד משמאלי וגרם לי לשלוח מהר את יד ימין כדי לנגב את הדמעה שכבר הספיקה לרדת. "את בסדר?", הוא שאל אותי בצרפתית, ומיהרתי להשיב "ווי, ווי" בתקווה שהוא לא ימשיך את השיחה. הוא לא. נשארנו שנינו לעמוד מול הקיר, כל אחד עם הלב השרוט והמצולק שלו.
ניסיתי לנחש כמה אנשים עמדו מול הקיר הזה כמוני ותהו על קנקנן של המילים האלו ומה הן באמת אומרות. שמעתי פעם משפט שאומר שברגע שהתעכבת לחשוב אם אתה אוהב, זה סימן שאתה לא. אבל מה זו אהבה בכלל? וכמה פעמים אנשים משתמשים במילים האלו מבלי להתעכב עליהן? הרי המילים האלו שכתובות על הקיר - הן לא יהיו שם לעד. יכולים לצבוע את הקיר, להרוס אותו, לקשקש עליו, ואז מה יישאר מלבד מילים שפעם נכתבו?
רוב האנשים נוטים לחשוב שאם זה לא מחזיק לנצח זו לא באמת אהבה, אבל הם טועים. אהבה לא תלויה בזמן, או במקום, או בלכתוב שלוש מילים על קיר באמצע העיר הכי רומנטית בעולם. אהבה היא הכול חוץ מלהיות תלויה במשהו. וכן, אני באמת כותבת את המילים האלו, למרות שהציניקנית שבי משתגעת כרגע, כי עמוק בפנים גם אני חושבת שאהבה היא הכוח החזק ביותר בעולם. אהבה היא זאת שמניעה את הכול.
אבל האהבה שלנו אף פעם לא אחידה. יש אהבה ללילה, כמו זאת שהעברתי עם בחור שהכרתי בפאב שעה וחצי לפני כן, כששנינו משוועים רק לכמה רגעים שבהם לא נרגיש כל כך לבד. הבעיה היא שכשהרגעים הללו מסתיימים שנינו נשארים עם חור עמוק ופעור באמצע הגוף והנשמה שלנו. יש גם אהבה שנמשכת עד לבוקר שאחרי, כשהבחור הזר מעיר אותי כשהוא מולי, נושק לי על השפתיים ולא בעורף כמו גנב. לפעמים הוא אפילו מציע להכין לי קפה.
יש אהבה שאורכת כמה ימים, כשאני נוסעת עם בחור שהכרתי לא מזמן לסוף שבוע שלם בסיני רק כדי להיזרק על החוף ולזרוק את הבגדים זה מזה. אלא שגם בתוך כל התשוקה הזאת שנינו יודעים שזה זמני, שרק ברחנו כדי לאהוב - אבל מחר זה יסתיים. אהבות קצרות זה הדבר היחידי שאני מכירה, וגם האהבה האמיתית שחשבתי שהייתה לי ארכה רק עונה אחת.
זה קרה בקיץ 2015, ושלושה חודשים הספיקו כדי לגנוב לי את הלב. הם אפילו הספיקו כדי לגרום לי להצהיר על כך, לראשונה בחיי, למרות שלילות ארוכים לאחר מכן ייחלתי לכך שאוכל למחוק את זה. ידעתי שזה לא כמו הודעה באינסטגרם שאתה יכול ללחוץ Unsend אחרי שהיא נשלחה. את המילים שאמרתי אני לא יכולה לקחת בחזרה. הוא הבחור הראשון שאהבתי, גם אם הוא שונא את העובדה הזו וגם אם אני מתעבת אותה בעצמי.
אבל כן, לפרקים זה היה נראה כאילו מישהו אשכרה מסוגל לאהוב אותי. שמישהו מקבל, יכול ורוצה להתמודד עם הדרמה קווין שנקראת גפן. אבל אין לי אפילו צל של מושג מה הוא הרגיש כלפיי בסופו של דבר, פשוט בגלל שהוא עזב. את המשפט הזה, "אני אוהב אותך" לא שמעתי ממנו, ולמען האמת גם לא מאף אחד אחר. מה זה אומר עליי, בעצם, אם לא אמרו לי את המילים האלו? ולמה זה גורם לי להרגיש כמו הבן-אדם הכי מסכן עלי אדמות?
אני מסבה את הראש מקיר הגרפיטי המדכא ומסתכלת על הבחור הנאה בחליפה. "אנחנו נהיה בסדר, נכון?", אני שואלת אותו בצרפתית, מתאפקת לא לפרוץ בבכי. גם הוא דמע, אבל הוא לא אמר מילה. שנינו ידענו שאנחנו פשוט עוד בחור ובחורה, שבורי לב, ליד קיר עם כיתוב על אהבה.
