כל מה שהאוהדים צריכים זו אהבה
אנחנו מבינים שהעולם שלנו משתנה מקצה לקצה, אז אנחנו נאחזים בכל נקודת אור רומנטית שנותרה לנו. למרות שזה קשה, אנחנו מאמינים בני מאמינים שיש פה עוד כאלה שמשחקים בשביל הרומנטיקה
"כל מה שתצטרכו זו אהבה", טענו החיפושיות מליברפול, וצדקו. לפני שנתחיל צריך לעשות כמה הבהרות: עולם הכדורגל מתחלק לכמה סוגים של אנשים, והיום נתעכב על האוהדים "המשוגעים", שעוקבים אחרי הקבוצה שלהם בכל משחק והכדורגל הוא חלק גדול מחייהם.
אנחנו אוהדי הקבוצות אוהבים מאוד את הקבוצה שלנו, מה שנקרא אוהבים "על אמת". אנחנו אוהבים אותה כשהיא מנצחת, אוהבים אותה בתיקו ואוהבים אותה אפילו יותר כשהיא מפסידה, אוהבים את הצבעים של המועדון, אוהבים את השירים ובעיקר אוהבים את השחקנים, אחחח, כמה שאנחנו אוהבים את השחקנים. עד כדי כך אוהבים שאפילו לפעמים אהבתנו אליהם גדולה מאהבת נשים, כמו שדוד התכוון (למרות שהייתי מביא את שרן ייני להורים). עד לא מזמן היה מן הסכם בלתי חתום ודי ברור בין האוהדים לשחקן: אנחנו נאהב אותך כל עוד אתה תאהב את המועדון גם כן, ושלא תתבלבל חביבי, את המועדון אנחנו נאהב לא משנה מה, אבל אותך נאהב רק אם תיתן את כל כולך למען המועדון ולמען הסמל.
ולפתע פתאום, הו ארור זה היום, הגיעה חבורה של ספק משוגעים ספק רשעים וגנבו/קנו לנו את הכדורגל. אותו כדורגל שהיה מושתת על אהבה טהורה למשחק ולמועדון. שחקנים כבר לא שוקלים פעמיים אם לעבור ליריבה כי היא מציעה משכורת פי שתיים ולפעמים גם פי שלוש ופי ארבע, ואל תתנו לי אפילו להתחיל לדבר על סין (הלב עדיין מתאחה מעזיבת זהבי). השחקנים הבינו שהם שווים הרבה כסף, התאהבו ברעיון ודואגים להראות לנו את זה טוב מאוד יום יום בחשבונות האינסטגרם האישיים שלהם.
מדי פעם יש לנו נקודות אור שמזכירות לנו שהרומנטיקה עוד לא נעלמה לחלוטין. אם זה בביצה המקומית שלנו (והאישית שלי), זה סיפור האהבה של קרלוס גרסיה ומכבי ת"א. הספרדי הגיע לארץ ותוך שנה נהפך ליקיר האוהדים ולא בכדי. קרלוס נתן את כל כולו למען סמל המועדון והאוהדים הבחינו בזאת. רגע השיא שלו, ושלנו, היה בגול בדרבי בדקה ה-90. מיותר לציין את כמות הדמעות שנשפכה במשחקו האחרון עם החולצה הצהובה. עוד דוגמה טובה יכולה להיות פדרו גלבאן, ששיחק בבני יהודה עזב, חזר, הועזב ומחאה אגרסיבית וקולנית החזירה אותו אל אהובתו הכתומה בדרך לזכייה בגביע המדינה( לפי מה שאני זוכר, כי את התקציר עדיין לא ראיתי). השנה פדרו חתם בהפועל תל אביב שמשחקת בליגה הלאומית. הוא כבר מבוגר וכנראה שלא היה מסוגל לתרום לקבוצה בליגת העל, למרות שאם תשאלו את האוהדים מהשכונה הם יהיו מוכנים שיישאר עד גיל 60 וכל צהריים יבוא לאכול בבוסי.
בגזרה הבינלאומית יש לנו את החיבור המרגש בין חלוץ סנדרלנד בעבר ובורנמות' היום, ג'רמיין דפו, לבין בראדלי לאורי, ילד אנגלי קטן עם גידולים אגרסיביים בכל הגוף שהרופאים שלא נתנו לו יותר מדי ימים לחיות. בעקבות התגייסותו של דפו (והליגה האנגלית כולה), בראדלי הקטן הצליח לשרוד עד גיל 6, ועד אז הספיק להגיע למשחקי סנדרלנד בתור הקמע הרשמי, להבקיע מול שוער הקבוצה בחימום - ורגע השיא, שהוגדר על ידי דפו עצמו בתור האירוע הגדול ביותר בחייו, היה כשלקח איתו את לאורי למשחק שלו נבחרת אנגליה. לפני מספר חודשים לאורי הלך לעולמו. דפו בכה בכל פעם שנשאל לגביו ובקושי שהצליח להגיב. נוצר ביניהם קשר מיוחד שאי אפשר להסביר. דפו כבר לא בסנדרלנד, אך הבטיח שישמור על קשר עם משפחתו של הלוחם הקטן.
אתם מבינים, לנו, האוהדים המשוגעים, קשה עם כל המצב החדש הזה. אנחנו מבינים שהעולם שלנו משתנה מקצה לקצה, אז אנחנו נאחזים בכל נקודת אור רומנטית שנותרה לנו. למרות שזה קשה, אנחנו מאמינים בני מאמינים שיש פה עוד כאלה שמשחקים בשביל הרומנטיקה - ואוי ואבוי אם לא נאמין, כי בסופו של דבר כל מה שאנחנו צריכים זו אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
