היום בו הפסקנו לחזר והתמכרנו לאפליקציות
כולנו כמהים לקשר. אנחנו יצורים חברתיים אשר זקוקים לקשר עבור ההישרדות החברתית שלנו. מוחנו מחווט לחפש קשר וקרבה לאחר על מנת להתקיים. אז איך קרה שגברים ונשים הפסיקו לחזר?
מראיונות עם בני 20 ומעלה בארץ ובעולם, עולה כי בימינו כבר לא מקובל "להתחיל" עם מישהי בבר. גברים מעדיפים להכיר נשים דרך האפליקציה. אישה בת 24 עימה שוחחתי לאחרונה, מתארת סיטואציה המוכרת לנו היטב, בה היא וחברותיה הרווקות יוצאות יחד לבר. יש אווירה טובה, מוזיקה מעולה מתנגנת ברקע, אנשים יפים, או בקיצור: כל ה"סטינג" הנדרש על מנת לאפשר התחלה של משהו זוגי, ולמרות זאת, שום אינטראקציה לא מתפתחת.
השאלה היא מה השתנה. זה לא שנשים הפכו לפחות אטרקטיביות, וזה לא שהגברים איבדו אמון בגבריותם או שהצעירים של היום זקוקים פחות לקשר זוגי מבעבר. כולנו כמהים לקשר. אנחנו יצורים חברתיים אשר זקוקים לקשר עבור ההישרדות החברתית שלנו. מוחנו מחווט לחפש קשר וקרבה לאחר על מנת להתקיים. אז מה בעצם קורה פה?
ללמוד להיות באינטראקציה
להבדיל מביטוי של תכונות המקודדות ב-DNA כמו גובה או צבע עיניים, היכולת להיות באינטראקציה בין-אישית אינה מולדת, אלא נרכשת באמצעות תרגול. באותה מידה שאנו לומדים לדבר, לנהוג או לרקוד, אנו צריכים ללמוד כיצד להיות באינטראקציה עם אדם אחר. במילים אחרות - כדי שנוכל להיות באינטראקציה, אנו צריכים ללמוד לתרגל כאלו.
אינטראקציה בין-אישית מחייבת קריאה של אותות בלתי מילוליים כגון: הבעות פנים, אינטונציה, מחוות גופניות, שפת גוף ובעיקר קשר עין. ללא יכולת לפרש אותות בלתי מילוליים אלו, לא נוכל להיות באינטראקציה אמיתית עם אדם אחר. אינטראקציה בין-אישית מחייבת גם סנכרון בין תגובות הצדדים - אחד האנשים מדבר בעוד השני מקשיב; אחד מהנהן בראשו בעוד השני מסביר; ואחד יודע שהשני לא בהכרח סיים לדבר, גם אם הוא שקט לרגע.
סנכרון, קשב והבנת מסרים בלתי מילוליים הינם כישורים המצריכים תרגול. כאשר יכולות אלה אינן מתורגלות, הן הופכות לפחות ופחות יעילות. באותה מידה שאזורים במוחנו האחראים על ניווט והתמצאות במרחב מפסיקים להגיב כתוצאה מהישענות על אפליקציות ניווט כמו WAZE, ובאותה מידה שנעשה פחות שימוש בזיכרון לטווח ארוך מאז שעברנו לאחסן מספרי טלפון בנייד, כך גם האזור במוחנו שאחראי על הבנת איתותים מהצד השני, מפסיק להגיב ולזהות איתותים אלו. כוונתי היא שהדיגיטציה הביאה לכך שאינטראקציות בין-אישיות זמינות עבורנו פחות ופחות, כיוון שהתקשורת העיקרית שלנו מתבצעת מאחורי מסכים.
לתקשורת דיגיטלית איכויות אשר שונות מתקשורת פנים אל פנים, מכיוון שאיננו יכולים לראות את האדם השני. אם מישהו שואל: "האם אתה שם?" בפלטפורמת מסרים ואינו נענה, אין דרך לדעת האם הוא לא ענה מכיוון שהוא אכן לא זמין כעת אונליין, או שפשוט אין לו חשק לדבר כרגע, או שאולי הוא בכלל כועס עלינו ולכן נמנע מלהשיב לנו. באותה מידה, כאשר מתקשרים דרך מסרים, האינטראקציה אינה מסונכרנת ואין לנו צורך להיות קשובים לרחשי הצד השני. לכן נוכל לתקשר דרכה מסרים בצורה נינוחה יותר מצד אחד, אך מצד שני, המחיר שאנחנו משלמים עליה גובל בחוסר היכולת לקיים תקשורת פנים אל פנים עם אדם זר שדפוסי התקשורת שלו אינם מוכרים לנו.
סטודנטית בת 20 עמה שוחחתי, ציינה בפניי שהדור של היום הרבה יותר חרדתי מבחינה חברתית, ושנוח לו פשוט להתחבא מאחורי הטכנולוגיה. לדבריה, לרוב הצעירים אין את "האומץ" הנדרש כדי לגשת לאנשים זרים וליזום שיחה, בגלל שרובם לא יודעים כיצד לבוא במגע עם אנשים. הרושם הראשוני היום מתבסס על הפרופיל בפייסבוק או באפליקציה, ויותר מכך, יש יותר ויותר מקרים שבהם אנשים מפסיקים לצאת אחד עם השנייה כיוון שלאחר הפגישה פנים אל פנים הם מגלים כי הם אינם מסוגלים לתקשר. מה שקרה זה שהתפתח פה דור אשר סובל מפחד גדול מאינטימיות.
מוחנו מעדיף תקשורת דיגיטלית שאינה מסונכרנת, כיוון שהוא נדרש "לבזבז" פחות משאבים קוגניטיביים. ככלל, מוחנו תמיד יבחר לבזבז כמה שפחות אנרגיה. ניסיתם פעם לחשוב מה נדרש ממוחנו בזמן אינטראקציה בין-אישית? סריקות מוח שנעשו בזמן שאנשים צפו באדם אחר מדבר עימם הדגימו שקיימים מעגלים מוחיים האחראיים לפירוש והבנה של אינטראקציות חברתיות. למעשה, קיימת אקטיביזציה בלתי נשלטת של אזורים ספציפיים במוח אשר מעורבים בתקשורת בין-אישית, ולכן למרות שהיא נעשית באופן לא מודע, היא דורשת השקעה מנטלית. כתוצאה מכך, בלי להבין למה, אנו חשים שיותר נוח להיות באינטראקציה באמצעות מחשב שלא דורש מעורבות רגשית או קוגניטיבית.
ואם להיות באינטראקציה בין-אישית עם אדם מוכר זה עסק מורכב, ניסיתם לחשוב פעם מה נדרש כדי להתחיל עם אדם אחר שאותו אינו מכיר ורואה לראשונה בבר? להתחיל עם אדם אחר פירושו לקלוט את איתותי האדם השני ולהתאים אליו את תגובותינו. מוחנו עובד קשה מאד באינטראקציות הראשוניות האלו. מעבר לכך, ברמה הפסיכולוגית, זה דורש מאיתנו להיות פגיעים, מוכנים להיחשף ומוכנים לקחת את הסיכון בקבלת תשובה שלילית שמהווה מכה כואבת לאגו.
כאשר מרכז הבקרה ממנו אנו מנהלים את חיינו עבר לטלפון הנייד שלנו, אנו כלל לא מורגלים במצבים האלה יותר. אין לנו את ארגז הכלים המאפשר לנו להתמודד עם המצב המורכב הזה. אנו מקיפים עצמנו בחומות וירטואליות, מה שמביא לכך שאיננו מסוגלים לצאת לעולם האמיתי ללא ההגנה של אובייקט המעבר שאימצנו.
גם אם נעזוב לרגע את עולם הפנויים-פנויות, נסו לחשוב על הפעם האחרונה שהייתם במעלית והחלפתם חיוך עם האדם הזר שמולכם, או שנעצרתם ברמזור והבטתם לראות מי הנהג ברכב שלידכם. אינטראקציות ארעיות אלו כבר כמעט ולא מתרחשות כי בכל שנייה פנויה שיש לרשותנו אנו נעדיף לברוח לטלפון הנייד, שלא מחייב אותנו להתמודד עם מצבי מבוכה או חוסר נעימות.
אבל אנחנו לא רק בורחים לטלפונים שלנו ולתקשורת הדיגיטלית, אנחנו גם מנהלים איתה רומן בעל חוקים מוגדרים לגמרי: מיה, מרואיינת בת 28 עמה שוחחתי, סיפרה לי על הקושי שלה להתנהל בעולם המסרים המיידיים - "אסור להשיב להודעה מוקדם מדי, אסור להישמע מתלהבת מדי, ועם זאת - כן צריך להראות מידה מסוימת של עניין". לדבריה, זה מגיע לשלב שבו כאשר היא מקבלת הודעת טקסט מבחור באפליקציה, היא מעבירה אותה לחמש חברות שונות כדי להתייעץ איתן באשר למה כדאי להשיב לו.
גם הרווקים נוהגים בצורה זהה - "כדי להתחיל עם בחורה אתה צריך להשקיע אנרגיות", אמר לי יוני, סטודנט בן 25 בשיחת טלפון. "אני מעדיף את האפליקציה כי אתה מאחורי מסך. כשאתה מתחיל עם מישהי – יש בזה משהו שמחייב אותך להיות נוכח, לחשוף את עצמך לגמרי. אני לא מסוגל להתחיל לדבר עם מישהי סתם כך, אני צריך להכין את עצמי נפשית. בהודעה, לעומת זאת, אני מתחיל עם מישהי בלי לחשוב פעמיים".
יחסים בין-אישיים הם קשים מורכבים, ואנו מנסים לנקות אותם באמצעות בריחה לנייד. אך זה לא נגמר שם, כי השימוש בהודעות טקסט נמשך גם הרבה אחרי ההיכרות הראשונית. יחסי הזוגיות הפכו הרבה יותר תכליתיים, עם הרבה פחות שיחות אל תוך הלילה ומחוות כמו "רק רציתי לשמוע את קולך". הדור של היום מאמץ לעצמו כישורים מסוג חדש כגון היכולת לתקשר בהודעות טקסט באמצעות כמה שפחות מלל ועם כמה שיותר תחליפי רגש כמו אימוג'י וסימני פיסוק מוגזמים.
כתוצאה מכך, אנשי דור ה-Y לא יודעים כיצד להתחיל עם בחורה או כיצד להקסים אותה. יותר מכך, הרבה מהם לא יודעים בכלל להיות בזוגיות. הרומנטיקה, כך נראה, נעלמה בתוך ענני העולם הדיגיטלי.
לירז מרגלית היא ד"ר לפסיכולוגיה דיגיטלית ומרצה בבינתחומי
לפנייה לכתב/ת 
