הרווקים לא זקוקים לרחמים שלכם
לערב אחד, תוותרו. אל תשאלו את הרווקים שבשולחן שלכם מדוע הם לבד, כמה זמן הם לבד או מה הם עושים כדי לא להיות לבד. פשוט תניחו להם, חייכו אליהם ותנו להם להרגיש שייכים
שוב הגיעה תקופת החגים ושוב אני מגיעה לבד לארוחת החג. וכן, למרות שזה נשמע מדכא, עליי להודות שהתרגלתי, ובגיל 32 אני כבר מגיעה לארוחות הללו עם ארסנל כבד של תשובות מוכנות מראש לכל שאלה שלא תישאל. בינינו, זה רק הגיוני שאגיע מוכנה, כמובן, הרי כבר שבע שנים שאני רווקה בתל אביב, וכבר שבע שנים שאני מתמודדת שנה אחרי שנה עם אותן שאלות מעיקות.
המזל שהוא שבגילי המופלג מסכת השאלות הללו שבדרך כלל פותחת את הערב, לא נמשכת יותר מדי זמן. הרי מה כבר יש להם להגיד לי שיכול לנחם או לעזור לי עם המצב שלי? "לא נורא, עוד תמצאי מישהו?", "זה בטח לא בגללך אלא בגללם?" - מיותר. השואלים בעצמם יודעים שלא משנה אילו מילות חוכמה הם יבחרו להגיד לי, זה כנראה לא יעזור, ולכן בדרך כלל הם ממלמלים משהו מתחת לשפם וממשיכים הלאה עם הערב שלהם.
זה גם השלב שבו כולם מסתדרים להם בזוגות-זוגות מסביב לשולחן, ורק אני תרה אחר כיסא בודד שיכיל אותי ואת הרגשות התהומיים שלי, את הבדידות ואת העצב המר. אני לא באה להרוס לאיש את הערב, כמובן. לא אני. אני מצוינת בלשים על פניי חיוך גדול ומזויף שמשדר לעולם שאצלי הכול בסדר, אבל למעשה צועק "הצילו!", לעזרה.
כי יחד עם כל הכאב שבלהיות היחידה שעדיין באה לארוחת החג לבדה, עדיין חשוב לי להפגין ולשדר חיוביות, אושר, השלמה עם המצב ומבט אופטימי קדימה. אז כשמתעניינים בי ובחיי, אני מהללת את הרווקות ומספרת על תחושת החירות הגדולה, למרות שבפועל, כל מה שאני רוצה זה שמישהו יאהב אותי בחזרה. בתוך תוכי אני חולמת על זוגיות ומשפחה, בזמן שאני אפילו לא מצליחה למצוא בחור שיתקשר אליי בחזרה.
הגיל, אגב, רק הופך את המצב לגרוע יותר. לפני גיל 30 לא היו מעזים בכלל לדבר איתי על זוגיות ואהבה, אבל מאז שהחלפתי קידומת אני רק מרגישה יותר ויותר פגומה. השאלה היא אם אני באמת צריכה להרגיש כל כך רע על זה שעדיין לא מצאתי את אהבת חיי?
התשובה, לדעתי, טמונה בכם, האנשים שכבר מצאו זוגיות ושואלים אותי מה איתי עם נימה של אכזבה ואפילו קצת רחמים, כי הם מצאו כבר אהבה ואילו אני עדיין לבד. אותם האנשים שגורמים לאלה שלבד להרגיש רע עם עצמם בכל פעם מחדש, לא תמיד בכוונה. לכן החלטתי שאני הולכת לבקש מכם השנה, באופן חד-פעמי, שתחוסו עלינו.
לערב אחד, תוותרו. אל תשאלו את הרווקים והרווקות שבשולחן שלכם מדוע הם לבד, כמה זמן הם לבד או מה הם עושים כדי לא להיות לבד. פשוט תניחו להם, חייכו אליהם ותנו להם להרגיש שייכים. גם ככה הם מתמודדים עם הלבד שלהם כל השנה, ואולי בעזרתכם, לפחות לערב אחד, הם יצליחו להתרכז בדברים אחרים וליהנות במקום להצטדק, להתנצל ולנסות להסביר את המצב, למרות שהוא לא תמיד תלוי רק בהם.
