המחלה עברה אבל הסרטן נשאר

לפני חמש וחצי שנים, בבוקר של נר שישי של חנוכה, התעוררנו אני ומשפחתי והצטרפנו ליקום המקביל שבו חיים האנשים שהסרטן נגע בחייהם.

הלכנו לרופא סתם. גפן, אז בת שנתיים, השתעלה, ורציתי שרופא יקשיב לה לריאות. במישוש קל של הבטן איתרה הרופאה גוש באחד האיברים הפנימיים ושלחה אותנו למיון. בדיקות דם, אולטרסאונד, CT. בתוך שעות ספורות התברר שלגפן יש סרטן פדיאטרי נדיר בכליה. סרטן ווילמס. "סרטן טוב". כך, ביקום המקביל ההוא, מגדירים מחלה שבה לילד שלך יש סיכוי גבוה יותר מ-85% לחיות עוד חמש שנים.

48 שעות מאוחר יותר כבר הסירו לה את הכליה עם הגידול ונכנסנו לתקופה של טיפול כימותרפי שנמשך קרוב לשנה.

את התקופה הזו שרדנו בזכות לא מעט דברים - ובראשם עמד החיוך המנצח של גפן. תמיכה וחיבוק ענק של משפחה וחברים קרובים, אמונה, טיפול מסור של צוות רפואי - כל אלו נתנו כוח שאין לתאר.

אבל אני באמת חושבת שהדבר שהכי הדהים אותי בתקופת המחלה של גפן היה הנתינה המפתיעה והמרגשת של אנשים שלא הכרנו בכלל: מתנדבי העמותות. אני זוכרת את עמותות הסיוע כאור כל כך גדול בתוך החושך.

גפן. באמצעות אומנות הלחימה קיבלה חזרה את השליטה על הגוף והנפש

גם אחרי שגפן הבריאה, המחלה עדיין כאן לצידנו

אני גם זוכרת את היום שבו נגמרו הטיפולים. כולם ציפו ממני להיות שמחה, אבל אני בעיקר פחדתי. הרגשתי תלושה.

עד עכשיו הוקפנו בצוות רפואי, התפללו להחלמה של גפן שלי, הייתה עזרה, הייתה מסגרת, היה טיפול - ועכשיו המחלה הלכה. המסגרת מסביב והטיפול כמובן הלכו איתה, אבל הסרטן, המחלה הזו וכל האיומים שלה, הם עדיין כאן. איתנו, בתוכנו, לצידנו, באוויר שאנחנו נושמים.

עבורי גפן לעולם תהיה חולת סרטן לשעבר. כמו פגועי פוסט-טראומה אנחנו מצופים לחזור לשגרה כאילו דבר לא קרה, כאילו חיינו לא הועפו ממסלולם השקט באותו בוקר של נר שישי לחנוכה. הבת שלי רק בת שלוש. איך מתמודדים עכשיו?

לשמחתנו הרבה גילינו שאותן עמותות העושות עבודות קודש ממשיכות לחבק גם שנתיים אחרי התהליך, עד החזרה האמיתית לשגרה.

לשמחתנו הרבה עוד יותר הכרנו, כמו מתנה שנחתה משמיים, עמותה חדשה ובין-לאומית שבדיוק הגיעה לארץ הנקראת Kids Kicking Cancer (מעגל גיבורים). היא מלווה ילדים חולי סרטן ואת בני משפחותיהם על ידי אימון בשיטות מעולם אומנויות הלחימה כדרכי התמודדות. מי שייסד את העמותה בארץ הוא דני חכים.

מאמנת מקסימה בשם ג'יל שיימס הגיעה אלינו הביתה באותו שבוע והילדים שלי התחברו מייד. כך, למרות גילה הצעיר ולמרות שכבר החלימה, גפן, שעדיין הרגישה צורך להתגבר על הטראומה, עלתה מדי שבוע על חליפת האימונים הקטנה שלה (חליפת גי של קראטה) והתאמנה בבעיטות ואגרופים, נשימות וקריאות קרב - וקיבלה בחזרה את השליטה על הגוף ואיתה גם את השליטה על הנפש.

למעשה עד היום, למרות שאנחנו כבר לא זכאים להתאמן מדי שבוע (בגלל שכבר חלף זמן רב מאז המחלה, תודה לאל). האימונים ב-Kids Kicking Cancer מהווים עבור הילדים שלי מקור מאוד גדול של העצמה.

גפן ואחותה הגדולה קיילה. העצמה לכל בני הבית

אומנות הלחימה העניקה לגפן תחושה של כוח, של עוצמה ושל שליטה על הגוף שלה. אם הילדים שלי, שכבר סיימו את ההתמודדות עם המחלה, מתעצמים מתוך זה כל כך, אין לשער את הכוח ואת תעצומות הנפש שזה נותן לילדים שנמצאים זה עתה בתוך החוויה הקשה של המחלה.

גפן הייתה מאוד קטנה כשהייתה חולה והזיכרונות שלה הם פזורים ומעורפלים. היום, כשהיא כבר בת שבע, היא מעבדת את הזיכרונות הדהויים האלו כאשר היא כבר גדולה מספיק כדי להבין את מה שהיא עברה.

אני באמת מאמינה שהאימונים ב-Kids Kicking Cancer מסייעים לה בעיבוד חיובי ומעצים. היא רואה שהיא נלחמת בדיוק כמו אז, והיא יכולה לנצח. היא מתעצמת מתוך הידיעה שהיא הייתה שם, נלחמה ויצאה בשלום.

בסוף אוקטובר ייערך מסע אופניים באזור באר שבע שיגייס כספים עבור העמותה שהחזירה לבת שלי את השליטה על הגוף שלה ואת העוצמה לכל בני הבית שלי.

אני מתכוונת לרכוב במסלול הקהילתי, המונגש גם לבעלי צרכים מיוחדים וילדים חולים. גם גפן ובתי הגדולה קיילה ירכבו לצידי. למען הילדים החולים, למען המשפחות המתמודדות וכן, גם למען אותם בריאים חדשים - שיהיו בריאים, שעדיין חיים עם הסרטן, גם מחוץ לכותלי בית החולים.

הכותבת היא רונית פיילר, אימא של גפן (7), קיילה (13) וזוהר (10)