לחץ על כל המגרש
דונלד טראמפ היה עובר יותר בשקט את הסערה אם היה נשאר במישורי הפוטבול, אבל טעה ברגע שהחליט להתעסק עם ה-NBA עמוס הכוכבים בעלי המודעות החברתית
- הצביעו: האם ספורטאים צריכים לנקוט עמדה פוליטית?
כל זה היה נכון עד דונלד טראמפ. הרבה דברים נורמליים היו נכונים עד דונלד טראמפ. בחודש אפריל הגיעו אלופי הסופרבול, ניו־אינגלנד פטריוטס, לביקור בבית הלבן. בלט בהיעדרו חברו של טראמפ למשחקי גולף, טום בריידי. הוא אולי הצביע לטראמפ, אבל לג'יזל יש דעות שונות לגמרי ובריידי המציא "התחייבויות משפחתיות" ולא הגיע. טראמפ לא צייץ תו. אבל כשראה ביום שישי כי סטף קרי והווריורס שוקלים ברצינות שלא להגיע לביקור שלהם נשרף לו הפיוז.
ההבדל בתגובות של טראמפ כלפי בריידי וקרי לא נעלם מעיני מי שעוקבים אחריו לאורך השנים. רק לפני מספר שבועות, כאשר במהלך תחרות מיס אמריקה העבירה מיס טקסס, בלונדינית נאווה, ביקורת חריפה על הצורה בה הגיב טראמפ להתפרעויות הנאצים בשארלוטסוויל – לא הוציאה המשרוקית של הנשיא ציוץ קטן מהפה. כמה ימים לאחר מכן, כאשר ג'אמל היל, מגישה שחורה בערוץ ESPN, קראה לטראמפ white supremacist (דוגל בעליונות הגזע הלבן), התנפל עליה הבית הלבן כולו וטראמפ עצמו דרש את פיטוריה.
שום דבר מזה לא באמת מפתיע. טראמפ תמיד היה גזען. מאז שנבחר מנסה תקשורת המיינסטרים האמריקאית למצוא כל דרך לעקוף את הסיבה העיקרית לניצחונו. אף אחד לא רוצה להאמין שבארה"ב של 2016 הלכו עשרות מיליוני אנשים לקלפי והצביעו עבור גזען.
אבל טראמפ הוא התובע הכללי של עצמו, הוא זה שלא מפסיק לספק הוכחות. הוא האיש שנתבע על ידי משרד המשפטים כשסירב להשכיר דירות לשחורים; הוא זה שפירסם מודעת עמוד ב"ניו־יורק טיימס" בדרישה להטיל עונש מוות על חמישה נערים שחורים והיספאנים שזוכו מאשמת רצח נערה לבנה בסנטרל פארק; הוא האיש שהחל את הקריירה הפוליטית שלו בהשמצה פרועה כי הנשיא השחור הראשון של ארה"ב לא נולד באמריקה; הוא האיש שלכל אורך קמפיין הבחירות העליב אמריקאים ממוצא היספאני, אמריקאים מוסלמים, מהגרים צפופי פיגמנטים, ויש לו נקודה רכה במיוחד כשמדובר בספורטאים שחורים, כי הוא מאוד רוצה שהם יאהבו אותו ומאוד נעלב מכך שהם לא.
את קולין קאפרניק – הקוורטרבק שכריעת הברך שלו לפני ההמנון במחאה על אלימות שוטרים הביאה לכך שאף קבוצה לא החתימה אותו העונה – סימן טראמפ עוד במהלך הקמפיין. אז אמר לקאפרניק לחפש לו מדינה אחרת, ובסוף השבוע עלה כמה מדרגות כאשר ביושבו כנשיא ארה"ב קילל אזרחים אמריקאים המממשים את זכותם החוקתית למחות באופן בלתי אלים.
כל עוד נשאר טראמפ במישורי ה־NFL לא הייתה לו בעיה. בעלי הקבוצות הלבנים תומכים בו ותרמו לו מיליוני דולרים לקמפיין, ומרבית השחקנים השחורים מעדיפים לשתוק מאשר להפוך לקאפרניק מספר 2. המקום בו טראמפ טעה בקריאת המפה היה כשהחליט לעבור ל־NBA.
הדור הנוכחי ב־NBA הוא האמיץ ביותר בהיסטוריה של הספורט המקצועני בארה"ב. הכוכבים הגדולים מודעים חברתית, לא חוששים להתבטא, ויודעים שיש להם גיבוי מלא של הליגה ושל הקומישנר אדם סילבר. כשלברון ג'יימס קרא לטראמפ "בטלן", היה ברור כי הסיפור כולו עבר לרמה אחרת לגמרי.
אפילו עומרי כספי – שחקן שבא מהמדינה המערבית היחידה כנראה בה טראמפ פופולרי, אבל חי בארה"ב ורואה מה קורה – תומך בלי פחד בחברים שלו בגולדן סטייט, כי הוא מבין מה הצד הנכון של ההיסטוריה.
בסופו של דבר, אדם לא יכול להשתנות בגיל 70. טראמפ גדל באווירה בה שחורים הם אנשים נחותים שצריכים להגיד תודה לבוסים הלבנים שלהם. הוא חושב, כמו רוב מצביעיו, שספורטאים שחורים צריכים להטביע, לרקוד באנדזון ולשתוק. שחורים לא אמורים להמרות את פיו. הם לא אמורים להיות נשיא ארה"ב, הם לא אמורים למחות נגדו, והם בוודאי לא אמורים להחליט שהם לא באים לבקר אותו בבית הלבן.
לפנייה לכתב/ת 
