לא בטוחה שאני צריכה לבקש סליחה

אני רוצה לבקש סליחה.

סליחה מהגברת שאמרה לי שהתאכזבה מהספר שלי כי בשביל כמעט מאה שקל היא ציפתה ליותר קטעים חמים על דייטים עם גברים ובמקום זה קיבלה ספר עם תובנות. באמת סליחה שלא התייעצתי איתך לפני שכתבתי את הספר. פעם הבאה, בסדר?

אני רוצה לבקש סליחה.

סליחה מהאלמונית שביקשה ממני להסביר לה בפרוטרוט איך מוציאים ספר ואני רק איחלתי לה בהצלחה. סליחה שלא עניתי לך באריכות, פשוט באותו רגע הייתי טיפונת, ממש טיפטיפה, ככה ממש בקטנה, עסוקה: הרמתי מסיבת השקה ל-300 איש, פתחתי הרצאה ליותר ממאה מוזמנים, מכרתי כרטיסים, פרסמתי מודעת שיווק, הכנתי רשימות אקסל (הכל לבד, כן?!), סגרתי שתי כתבות במקביל, האכלתי שני ילדים וניסיתי לנשום.

אני רוצה לבקש ממך סליחה על זה שהבאת לי את הסעיף בתשובה שכתבת לי: "קבלי עצה ממני: כולם רואים שיש לך אף יפה, את לא צריכה להרים אותו". סליחה?! לא הרמתי אותו, ככה נולדתי. הוא סולד.

רוצה לבקש סליחה מעצמי. לא באה בטענות לאף אחד(צילום: shutterstock)

מבקשת סליחה מעצמי

בשנים האחרונות התמתנתי, הפה שלי הפסיק לשחרר חיצים מהירים, אני חושבת עד שש (לפעמים שבע!) לפני שאני עונה, אני יודעת לקזז פחמימות, נותנת מחמאה לפני שאני מעבירה ביקורת. השתכללתי בתגובות שלי ואני רוצה להאמין שאני אדם רגוע יותר. כנראה מה שלא עושה השכל - עושה הגיל.

אני משתדלת לחיות את חיי בצורה טובה ומיטיבה, אני לא מנסה לפגוע באף אחד וכמעט לא נעלבת מאחרים (הישג אדיר בפני עצמו), אבל אין בי טיפת סלחנות לאנשים שחודרים למרחב הפרטי שלי ומקיאים עליי את התסכולים שלהם.

לא זכור לי שהתקשרתי לעמוס עוז והתלוננתי על תוכן הטקסטים. כן זכור לי שעלעלתי בין הדפים, קלטתי אם הכתובים מדברים אליי או שותקים מולי, ואז עשיתי את הבחירה שלי.

במהלך הקריירה פניתי להרבה אנשים, שאת חלקם הכרתי ואת רובם לא. ביקשתי תשובות לנושאים שבערו בי, הסברים לדברים שקרו לי. לפעמים עזרו לי, לפעמים התעלמו ולפעמים כתבו "בהצלחה".

לא באתי בטענות לאף אחד מהם וגם לא התבאסתי מאנשים שהיו חייבים לי טובה ונפנפו אותי באלגנטיות. אנשים הם כאלה – עסוקים בעולמם הצר. כמוני. כמוכם. שמחים לעזור אבל לא תמיד מסוגלים לכך באותו רגע. לפעמים הם סתם כפויי טובה, אבל בשבילם המציאו את קארמה, שמחכה להם מעבר לפינה...

אני רוצה לבקש סליחה.

סליחה מעצמי, על זה שלא תמיד בא לי לעבור לסדר היום כשמשהו מעצבן אותי. סליחה שלא המשכתי לשכב בשקט, פדיקור על פדיקור, בשעה (מה שעה, שעתיים) שערס בבריכה הציב רמקולים כאילו הוא בחוף של טבריה והשמיע מוזיקה שאמא של אום כולתום הייתה סותמת אוזניים.

סליחה שצילמתי אותך מאיים על המציל וסליחה שלא אמרתי לך בדיוק מה אני חושבת עליך. העדפתי לעשות תשליך מוקדם של עצמי לתוך הבריכה כדי לצנן את דמי הבוער.

תסלחו לי, אבל כדי שלמילה הזאת תהיה משמעות אנחנו קודם כל צריכים לעשות חשבון נפש, להסתכל עמוק פנימה, לראות שאנחנו לא פולשים למרחב של אדם אחר, זר או קרוב אלינו. כשאני עושה את הכי טוב שאני יכולה אני לא צריכה לבקש סליחה וגם אין לי על מה לסלוח, כי אני מבינה שכל אחד מתנהג כפי יכולתו השכלית והנפשית באותו רגע.

אין לי בעיה שיעבירו עליי ביקורת (כלומר ברור שיש לי) אבל כל עוד היא עניינית אני יכולה להתמודד איתה. כשהיא מוטחת לעברי ובאה לתת מכה בבטן הרכה זה עושה לי שני דברים: 1. אני עושה שריר בחזרה. 2. אני קולטת שזה לא שריר, וכדאי שאחדש את המנוי לחדר כושר.

בברכת חתימה טובה,

גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.