כחרס הנשבר: הימים הנוראים בלעדיך, אלחי
"החל מהשנה יש לנו שני ימי כיפור: את זה של עכשיו ואת זה של חודש ניסן, שבו קברנו את אלחי. 'מיום כיפורים שעבר ליום כיפורים הזה'. אלחי, אני מדמיין שאתה קופץ לטבילה קצרה במעיין הדמעות. וכולנו שם איתך בבריכה מלאה דמעות של חיים". הרב אהד טהרלב, אב שכול, חי על בשרו את תפילת "ונתנה תוקף"
(מתוך סרט הזיכרון לאלחי)
יום חמישי י' בניסן (6.4), 9:50 בבוקר
אני מתקשר לבני הבכור, איתם, שאומר לי: "אבא, לפני ארבע דקות היה פיגוע בצומת עופרה. יש שם שני נפגעים". אני מתקשר לאבא של חבר של אלחי שנמצא איתו בפלוגה ושואל אם שמע משהו. הוא מברר וחוזר אליי: "היה פיגוע דריסה, אומרים שאלחי הרג את המחבל".
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
הלב דופק בחוזקה ולא נותן מנוחה. אני מתקשר לאביטל, אשתי, מעדכן ולא מאמין. מנסה להתקשר למ"פ - אין קול ואין עונה. מתקשר לחבר קרוב של אלחי. בסוף עונה. אני שואל אותו: מה קרה? והוא מתחמק. רק מספר שכולם בבית הכנסת של הפלוגה ואומרים תהלים. מנסה להתקשר לסמ"פ. הוא עונה וגם מתחמק.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- במדים גרמניים, במחנה שבויים: הימים הנוראים של החיילים היהודים
- לסלוח לעצמך: "רצחתי את אחותי"/ חני ליפשיץ
- "שנינו שליחי ציבור": האחים נפגשו באזור האסון במקסיקו
מרגע זה ירד לי האסימון הכבד בחיינו. בכי השתנק בגרון. התקשרתי לכולם: לאביטל, לאיתם ולרעיה, שהיו מחוץ לבית, וביקשתי מכולם להגיע הביתה. אספתי את רעיה בדרך ונסענו בדממה. המחשבות מרצדות בראש, מתחילות לבכות אך מייד דוממות. הדממה מדממת. "וקול דממה דקה ישמע".
11:25. אנחנו מגיעים לטלמון
כמאה מטרים מביתנו אני רואה את המונית עם הקצינים. "ומלאכים יחפזון". עולה במדרגות והלב דופק. "וחיל ורעדה יאחזון".
אביטל כבר בבית. מתלבט אם לסגור את הדלת או להשאיר אותה פתוחה. מחליט לסגור ולחכות לדפיקות. הדפיקות מעולם של מעלה מביאות את הבשורה. שלושה מלאכים מביאים לנו את לידת הבן לעולם של מעלה. כולם לבושים במדי א' מגוהצים - כאילו הוכנו לרגע הנורא.
הבית כמרקחה. תיאבון אין. מנסים לבשל את המשך היום. כותבים וחותמים, סופרים ומונים. לזכור כל הנשכחות. מתלבטים אם לנסוע לצריפין ולהיפרד מאלחי, או להתחיל את ההלוויה בטלמון לכיוון הר הרצל. מכריעים שכמובן הולכים להיפרד ממנו.
בדרך ריאיון עם ברדוגו ווילנסקי מגל"צ. "אתמול פרסמת בפייסבוק", הם שואלים אותי על המרחב בין הבן לאב בליל הסדר, על השכינה הנמצאת ביניהם. עכשיו כשהאב לקח לך את הילד, היכן השכינה? ואני עונה בשקט ובכאב גדול, השכינה נמצאת ביני לבין החלל הענק. חלל שמחולל מציאות כואבת וחדשה, ומסרב להאמין למשמע אוזניי.
מצעד המוות שלנו בצריפין
יורדים מהמיניבוס. סבא שלמה וסבתא חיה מחכים לנו. צועדים בשקט את מצעד המוות לכיוון היכל הקודש בצריפין. מקבלים את פנינו שני מלאכים מהרבנות הצבאית. ידידי הרב אודי עזב את מלאכת ההכשרה לקראת החג בדרום ורץ לקבל את פנינו בפנים כואבות וחומלות. הרב לנדאו, ראש ענף זיהוי וקבורה, מחכה בפנים מאירות שעוטפות אותנו באהבה.
מי שרוצה מוזמן להיכנס ולהיפרד. מזהירים אותנו מהמראה הקשה. כמעט כולנו נכנסים להיפרד. אלחי שוכב מלא נחת, רגוע. "מי ינוח ומי ינוע, מי ישלו ומי יתייסר". אנחנו מסרבים להביט ברוע הגזירה ומחפשים חיים. הלב מסרב למראה העין. "כי לא תחפוץ במות המת".
יש עוד זמן מה עד הלוויה ב-18:30. אלחי בטח היה קופץ לטבול באיזה מעיין. המלאכים בודקים את עין חמד, ומתברר שהוא כבר סגור. נוסעים לפארק קנדה. יושבים על יד המים, כל אחד עם עצמו, וכותבים מילות פרידה. "כי כשמך אלחי כן תהילתך".
צמאה נפשי לאלוהים, לאלחי
נוסעים להר הרצל. מתלבטים "מי ידבר ומי ישקט". אבא, אומר לי איתם בני הבכור, אלחי נהרג כחייל וזו כבר לא הלוויה פרטית רק שלנו, זוהי הלוויה של כל עם ישראל.
מגיעים להר הרצל. המוני אנשים מסביב כאיש אחד בלב אחד. אני מלטף בפעם האחרונה את הארון שעטוף בדגלי אהבה. נפעם מעוצמת האירוע. הקבר הכרוי מעמיק את החלל שבתוכי. לאט-לאט הוא מתכסה עפר. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר".
"א-לח-י", אני זועק השמיימה. צמאה נפשי לאלוהים, לאלחי.
ובהלוויה - מעמד הר סיני
והשמיים נפתחים. "פתח לנו שער בעת נעילת שער". מעמד הר סיני. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. מלאך אחד יחיד ומיוחד עולה למעלה-למעלה. מלאך שכולו אהבה, שמחה, מאור פנים, חיוך ממיס לבבות, "קשה לכעוס ונוח לרצות".
ולאט-לאט על אותו הסולם יורדים הרבה מלאכים עטופי חסד. המון רחמים וחמלה. חש אני את "קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך ויכון בחסד כסאך... מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל".
רבי נחמן קורא לאדם להרים את ראשו פעם אחת ביום ולהסתכל לשמיים, לקבל פרופורציה. אני מרים את ראשי השמיימה. רוח נושבת, העצים מבכים. ברקע שרים כל החברים "וטהר לבנו" בדבקות עצובה. "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'", ואני מנסה לנכוח לפניך. הדמעות לא מפסיקות לנבוע. רואה מבעד לעננים את הירח מציץ. מסתיר מאחוריו את החלום שעף.
יום הכיפורים של חודש ניסן
אינני יודע מי מהתנאים צדק בוויכוח אם בתשרי נברא העולם, או שמא בניסן. אך ברור לי שזה עתה נוצר אצלנו יום הכיפורים של חודש ניסן. הנפש מתענה מכאביה, מלאה תפילות, מריחה את ריח הקטורת העוצר את המוות. מביטה בקודש הקודשים ומצפה לצאתו מבית קודשי הקודשים. "כחסד הניתן על פני חתן מראה אלחי, כטוהר הנתון בצניף טהור מראה אלחי".
"מיום כיפורים שעבר ליום כיפורים הזה". הרבה בכי וכאב, הרבה דמעות. דמעות שמרככות את הלב והופכות את הדין לרחמים.
וכך אנחנו מנסים לחיות את החיים שלאחר המוות (שלנו), חיים חדשים. כאילו נולדנו מחדש עם הרבה כאב. קם כל בוקר לפני השחר ומחפש את משמעות החיים החדשה. שהרי אם אנסה לחיות את החיים שלפני המוות אין לי בשביל מה לקום. הן אינם.
מנסה למצוא את השביל החדש שלי בעבודת ה', בעולם מורכב שיכול להכיל כאב עם שמחה, צער עם עונג. מהדהדות בי כל יום מילותיו של שלמה ארצי "לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
הבית איננו אותו בית
וכך החלל, שפעמים הוא ריק ופעמים הוא גדוש ומלא, מתחיל לחולל ולחלל מנגינה חדשה. מנגינה עם עליות וירידות, סולמות שונים ומשונים. תווים חדשים. מנגינה שיש בה מתח בין חיים למוות. מנגינה עצובה ושמחה.
הבית איננו אותו בית, שהרי כל בן משפחה שאיננו הוא כמו אבן הראשה שנופלת, ואיתה כל הבניין. ואני מנסה לאסוף את השברים והאבנים שהתפרקו באובדנך, אלחי.
בוטח אני בך, בורא עולם, שתבנה איתנו מאותן אבנים שהיו ביתנו הישן את הבית החדש. תחזק את הביתיוּת המחודשת שלעולם תהיה חסרה. תמתיק את הכאב ותרכך אותו. תרבה לנו שמחות, ישועות ונחמות. תחייה מתים ברחמים רבים. "ואתה הוא מלך אל חי וקיים".
לפנייה לכתב/ת 
