יו הפנר מת, אך מורשתו תוסיף להזיק לנשים
דרך הפיכת הסקס למוצר שיווקי פופולרי, שידר הפנר שמותר לנשים לרצות מין, אבל רק אם הן נראות באופן מסוים, רק אם הן בגיל מסוים, ורק אם המין שהן רוצות נועד לספק את רצונותיהם של הגברים. אולי זה לא מה שהפנר התכוון אליו מלכתחילה, אבל זה המקום אליו הוא הוליך את החברה המערבית של ימינו. דעה
יו הפנר, מייסד מגזין "פלייבוי", ובעל אחוזת ה"שפנפנות" שכל גברבר בכל סרט נעורים אמריקאי חלם להגיע אליה, מת הלילה בגיל המכובד של 91. אין ספק שיחסית למה שהולך היום במיינסטרים, "פלייבוי" נראה כבר כמו מוצר "תמים" ומיושן, אבל במאמרי זה ארצה לטעון שכל מה שמתרחש היום בפורנו התחיל למעשה שם, באחוזה של האיש העשיר כקורח הזה.
בקבוצה "שיח פמיניסטי" בפייסבוק, שבה חברות כ-34 אלף נשים, התפתח הבוקר דיון מעניין בשאלה האם יו הפנר תרם או הזיק למעמד האישה. אני נוטה לחשוב שהוא הזיק, משלל סיבות שמיד אגיע אליהן, אבל למען ההגינות כדאי לתת במה גם לטיעונים שבעדו: "הוא דיבר על מין בהסכמה, היה מפעילי זכויות האדם הגדולים בעולם והתנגד אקטיבית לגזענות בימי ההפרדה בארה"ב", כתבה אחת הגולשות, וציינה שהפנר התנגד בתוקף לחפצון של נשים, אף שזה לא נקרא כך בזמנו, וסירב להציג תמונות של נשים אנונימיות או של גופים בלבד.
אותה גולשת ציינה שבצעד פורץ דרך הוא גם התעקש שאישה היא גם אישיותה (השאלון המפורסם), והתנגד לביוש האישה במידה והיא רוצה ומעוניינת במין. התעקשות נוספת שלו הייתה שהעיתון יציג נשים מגוונות בצבע, במידה וברקע, ובשנות ההפרדה בדרום היה לו את האומץ ללהק אישה שחורה לשער המגזין.
לטענות הללו מצטרפת העובדה שהמגזין הראשון של "פלייבוי" שיצא לדוכנים בדצמבר 1953, הגיח בתקופה שמרנית שבה המוסכמה החברתית הייתה שסקס שמור לזוג נשוי שעושה זאת רק אחרי החתונה, ושלא יעלה על הדעת שאישה נהנית ממין ורוצה בו, לפחות כמו בן זוגה. זאת גם הסיבה שבגללה צילום של אישה עירומה (והראשונה שהופיעה בו הייתה מרילין מונרו האגדית), שמסתכלת למצלמה ויוצרת קשר עין מפלרטט עם הקורא, היה מהפכני מאוד לזמנו, בעיקר מבחינת האמירה שלו על מיניותן של נשים.
הבדיחה הידועה ביותר על פלייבוי הייתה שקוראים אותו בשביל המאמרים, אבל הפנר אכן השקיע בטובי הכותבים של כל הזמנים, ושילם להם היטב כדי שמאמריהם ימלאו את עשרות הדפים שנותרו סביב תצלומי העירום. קורט וונגוט, מרגרט אטווד (שכתבה, בין היתר, את "סיפורה של שפחה"), ולדימיר נבוקוב, דוריס לסינג וסול בלו הם רק חלק מהשמות הענקיים שכתבו למגזין, וגרמו לו להפוך למוערך גם בקרב האינטליגנציה אנינת הטעם.
וכאן אנחנו מגיעים אל הסיבה המרכזית לכך שבעיני הפנר ומפעלו רב השנים הזיקו לנשים יותר משהם הועילו להן – דרך הפיכת הסקס למוצר שיווקי פופולרי, שידר הפנר שמותר לנשים לרצות מין, אבל רק אם הן נראות באופן מסוים, רק אם הן בגיל מסוים, ורק אם המין שהן רוצות נועד לספק את רצונותיהם ודחפיהם של הגברים. אולי זה לא מה שהפנר התכוון אליו מלכתחילה, אבל זה המקום אליו הוא הוליך את החברה המערבית של ימינו, כשאת הדוגמה לכך הוא העניק דרך כל מה שהתרחש באחוזה שלו.
ראוי להדגיש שבאחוזת פלייבוי לא היו נשים מכל המינים והגדלים, אלא בעיקר צעירות, רזות עם חזה גדול, ורצוי בלונדיניות. סיפורים על סמי אונס, דיכוי וניצול, שהמפורסם בהם ביותר הוא פרשת קוסבי שנחשפה לא מזמן, סופרו על ידי לא מעט נשים שהתגוררו באחוזה ויצאו ממנה.
עוד עומדים לחובתו של הפנר יחסי הציבור הבלתי נלאים שעשה לכל הנושא של אישה כגביע להתגאות בו, עם "חברותיו" ששוכנו באחוזה בהסכמים דרקוניים למדי (שוב, לפי סיפורים של אלה שיצאו משם), וכמובן שהקיבוע של מודל יופי מאוד מסוים לנשים, כזה שגרם להרבה יותר מדי בנות אדם לחוש שהן אינן עונות על הדרישות המצופות מהן, ולכן לשנוא את עצמן, להרגיש לא ראויות, למלא את החזה שלהן בסיליקון ואת השיער של עצמן במי חמצן.
עצם הכינוי, "שפנפנות פלייבוי" (מלבד היותו שגוי, שכן מדובר בארנבות ולא בשפנפנות), מתייחס לנשים כאל חיות חמודות, נעימות ועדינות, שכל מטרתן היא לקשט את סביבתו של הגבר ולהסב לו עונג. כן, על פי הפנר והעולם שיצר וקידם, לנשים מותר לאהוב מין, אבל רק למטרות משחק של גברים. אם תשאלו אותי, זה ההיפך ממעצים.
כל זה הביא אותנו למקום שבו אנחנו מצויים כיום, מקום שבו היחס למיניות של נשים כל כך צבוע ובעל מוסר כפול, עד שאין כמעט דרך שאישה יכולה לצאת ממנו בסדר. מקום בו גברים מחונכים שנשים תמיד ירצו אותם, וזה בסדר גמור לעשות סקס עם אישה גם אם היא מעורפלת מסמים או מאלכוהול. שזה נורמטיבי לגמרי שאישה צעירה תחשוק בגבר מזדקן רק כי יש לו כסף, ובקיצור, שאישה היא חפץ חמוד ונעים, שכל תכליתו היא לספק את הגבר שאיתה.
מי ייתן ועם מותו של הפנר תתמוטט גם הפטריארכיה שמכילה בתוכה את כל התפיסות המזיקות הללו לנשים, ונזכה סוף-סוף להכרה הבאמת חתרנית, חדשנית ופורצת דרך, שלפיה גם נשים הן בנות אדם עם רצונות, צרכים, מאוויים ותשוקות מיניות משל עצמן, שגופן שייך להן ושאף אחת לא הגיעה לכאן כדי להפוך לכלי משחק חמוד, נעים ומגרה עבור הגבר.
לפנייה לכתב/ת 
