בשירה החדש “Look What You Made Me Do”, טיילור סוויפט מאשימה וכועסת. מי מאיתנו לא מכיר את תחושת הכעס ועלבון הזו שמתעצמת? במקרה של סוויפט מדובר אולי באצבע מאשימה כלפי קייטי פרי או קניה וקים, אבל כולנו היינו שם. נפגענו או פגענו, צברנו כעס וטינה או מנגד רגשות אשמה.

רבי מארק ווילדס, רב המרכז של Manhattan Jewish Experience מסביר לנו מדוע ביום הכיפור הזה אנחנו (וטיילור) לא חייבים לסלוח (אבל אולי עדיף שכן) ומדוע כדאי לא לוותר על מנהגי היום הקדוש ביותר לעם היהודי.

"אני מרגיש שבהרבה מקרים אנשים מגיעים מאוכזבים ליום כיפור", טוען ווילדס. "מאוכזבים כי הם לא מצליחים לקחת מהיום הזה את מה שמובטח להם. מצד אחד ביום כיפור יש הרבה דרישות, אבל קשה להם לחוש בהבטחה שמגלם היום. אם הם היו מצוידים בהבנה העמוקה יותר של היום הזה", מוסיף, "אם היו מכירים לעומק את התהליך העמוק שמתחולל בו, המשמעות הייתה ברורה יותר, והכלים להשתמש ביום כיפור היו הופכים אותו ליום של חוויה חזקה ומשפיעה".

יום כיפור דורש הכנה והבנה. "ב'כל נדרי' למשל”, אומר ווילדס, “אנחנו לא מבינים מדוע בלילה הקדוש ביותר בשנה, צריך לדבר על ההבטחות שלנו והנדרים לשנה הקרובה. אני מסביר שזה סימבולי לתהליך התשובה לאלוהים. 'כל נדרי' אומר שאי אפשר לקחת אחורה דברים, אבל ביהדות אם עושה תשובה כהלכה זה כאילו לא עשית את החטא. תשובה ראויה”, מחדד ווילדס, "היא לחשוב על הטעויות שעשינו ולהיות מאוד ממוקדים בהן. לשאול את עצמנו ביום הזה 'מה גרם לי לעשות את זה? למה אני עושה את זה? מה מעורר בי את תגובות כאלו ובאמת לחשוב איך אני רוצה לנהוג בשנה הבאה. הסליחה הזו עובדת רק בינך לבין אלוהים".

זה לא שביהדות מספיק להתנצל רק פעם בשנה, אבל ווילדס אומר שהסליחה ביום הזה היא אחרת. "התלמוד אומר שחשוב לבקש סליחה יום אחד לפני מותך. מאחר ואתה לא יודע מתי זה יהיה, אנחנו מבינים שההתנצלות צריכה להגיע בכל יום. יום כיפור זה כמו הבחינה הסופית לפני סוף השנה".

בישראל, יום כיפור מורגש בכל פינה. כאן, בכדי להיכנס לאווירת החג, עלינו באמת לקיים את מנהגיו. "ביום כיפור אנחנו כמעט כמו מלאכים. לובשים לבן, לא אוכלים ולא שותים, אנחנו יצורים מאוד רוחניים. מה זה אומר? היה לי מורה בתיכון", מספר הרב, "שהצליח לתת לכל ילד מבחן עם הציון 100 בתחילת השנה. את המבחן הזה שמר ולאורך השנה כשאנחנו מגיעים ומתלוננים על קושי או מתוסכלים שאנחנו לא מצליחים, הוא היה מוציא את המבחן ואומר ‘רגע, זה לא אתה שקיבלת 100?’. זה בדיוק יום כיפור. לחיות בדרך שלא נהוג לחיות בה כל השנה, אבל זה יום שבו אנחנו מקבלים את ה-100 שלנו ומוכיחים לעצמנו שאנחנו יכולים".

"התחושה המופקץ מהמעשה עצמו חשובה יותר מהמעשה עצמו".

אחרי שביקשנו סליחה, אמרנו 'חטאנו, גזלנו, בגדנו', נהוג ביום הזה גם להערך לשנה שנפתחת, או כמו שהרב מגדיר זאת: "המישן סטייטמנט שלנו לשנה הקרובה". הפסיכולוגית החינוכית חלי ברק-שטיין מסבירה שלנדרים וההבטחות שאנחנו לוקחים על עצמנו יש משקל רב על האמונה העצמית שלנו. "זהו תהליך רגשי טבעי של ציפיות, כוונות ומשאלות, שחלקן מודעות וחלקן לא. יש בנו כמיהה ליותר, לאחר, לשונה. בו בזמן", היא מדגישה, "יש גם חששות וחרדות, שמא לא נצליח לשנות. שמא ניתקע בהרגלים הישנים והלא מוצלחים שלנו, ניכנע לחולשות שלנו ולאילוצים המגבילים של סביבתנו–ואז דברים ימשיכו בשנה החדשה כמו בקודמתה. הלא גם בפתחה של השנה הקודמת אמרנו שלא נחזור על טעויות, הצבנו מטרות, התחדשנו באנרגיות ובתקווה מרעננת. למרות ההתחלה המבטיחה, מצאנו עצמנו פעמים רבות בסיומה של השנה כמעט באותו מקום, כשנוספה גם תחושת אכזבה מעצמנו על כי לא עמדנו בציפיות. השגרה והלחצים שבחוץ חבטו ברצונות שהיו. האישיות שלנו והנטיות האוטומטיות לפעול באותה צורה, שחקו את יתרת השינוי. נשארנו בסוף השנה כמעט כמו בתחילתה".

היא מסבירה שחשוב לאפשר לעצמנו ציפיות ותקוות אמיתיות, אבל כאלו שנצליח לממש ולא יובילו רק לאכזבה ידועה מראש. לכן, היא טוענת, יש לחדד ולהפריד בין איחולים ותקוות ובין ציפיות ויעדים. "בדרך כלל אנחנו מאחלים לעצמנו ולאנשים האהובים עלינו דברים טובים. שנהיה מאושרים, בריאים, מסופקים, רגועים, שתהיה בחיינו אהבה. אנחנו מציבים לנו גם מטרות, 'החלטות של השנה החדשה', כמו לרדת במשקל, לשפר תפקיד בעבודה, להתנהג טוב יותר עם אדם חשוב בחיינו, לא לפגוע באנשים, להרוויח עוד כסף, לקנות דברים, למצא זוגיות, ועוד. אלו", היא טוענת, "חשובות, אך הן לא העיקר, הן רק הרקע, הדרך למה שחשוב באמת בשנה הקרובה. השאלה המרכזית שלנו צריכה להיות מה ההרגשה שאני רוצה להשיג עבורי בשנה הקרובה. הרי מכל מעשה, מכל התנסות, מכל מפגש עם אנשים, אנחנו מפיקים רגשות ותחושות. שמחים, עצובים, כועסים, מבוישים, מתרגשים, מרגישים קרובים או מנוכרים לעצמנו ולמי שלידינו. אנחנו נכנסים ללחץ, נרגעים, מרגישים אשמים, מלאי כוח, מובסים, מאושרים, מיניים, כבויים, ועוד שפע תחושות ורגשות, שאת חלקן לא ניתן כלל לתאר במילים. התחושה המופקת מהמעשה וההתנסות חשובה יותר מהמעשה עצמו".

גם הרב ווילדס מספר שהאמונה וההרגשה שאנחנו מציתים בעצמנו הן אלו שיכוונו אותנו, יספקו ובסופו של דבר יגדירו את השנה שלנו. "תראי את טראמפ, הוא חושב בגדול. יש כמובן מקום גדול לענווה, אבל חשוב לחשוב דברים גדולים על עצמך ועל מה שאתה מסוגל. אתה מנסה לחשוב בגדול מה אני חושב שאני רוצה בשנה הזו. לכל עסק צריכה להיות מטרה. התלמוד", הוא מסביר, "אומר תפסת מרובה לא תפסת. צריך לבחור דבר אחד. מטרות מסוימות וישימות. מה שקורה הרבה פעמים זה שאנחנו מבטיחים הרבה דברים ואם אנחנו מבטיחים אנחנו צריכים לעשות הכי טוב. תחלמו בגדול וקחו את צעד אחרי צעד".

ברק-שטיין מאמינה שסימון המטרות חייב להיות ריאלי, אבל רצוי לזכור מה המשמעות שלהן עבורנו. "המטרות שלנו ראויות וחשובות, אך הן הרקע להתרחשות, בעוד ההרגשות והתחושות הן 'הדמויות המרכזיות'. בהן יש להתמקד. השאלה המרכזית היא איך יודעים אלו תחושות אנו רוצים ואיך מגיעים אליהן. במפגשים טיפוליים אני שואלת ילדים ומבוגרים: "איך תרגיש כשהמצב אליו אתה שואף יקרה?"או "מה תהיינה התחושות שלך כשהבעיה תיפתר?"פעמים רבות התשובה כלל איננה פשוטה, כי אנו לכודים במטרות ובבעיות העכשויות, ולא ברור מספיק מה נרצה להרגיש, או אם אפשר בכלל להרגיש אחרת בעתיד.

ככל שנרשה לעצמנו להרגיש ולחוות כך יבואו עוד משאלות לתחושות שנכונות לנו. ככל שנזהה את המצבים שמעוררים בנו תחושות רצויות ולא רצויות, נדע לכוון את המוטיבציה והמאמצים שלנו לכיוונים הרצויים לנו.

רגשות ותחושות יגיעו באופן טבעי כשהתנאים מאפשרים זאת", היא מסכמת ומציידת אותנו בטיפ לשנה החדשה. "תפקידנו הוא ליצור תנאים לעצמנו דרך ההבנה של מה עושה לנו טוב יותר ומה פחות, מה מאפשר לנו להרגיש יותר מהתחושות הרצויות ומה פחות. טכניקה מוכרת שיכולה לעזור בכך היא לתרגל תשומת לב לתחושות, לרגשות, למודעות. לתת את תשומת הלב לגוף, לנשימות, לגלי הלחץ והרוגע שבגוף, לגווני התחושות והרגש המלווים כל חוויה והתנסות שלנו".