כחדשה, עאלק

הרבה שנים הייתה הפורד פינטו סמל לכל מה שרע בתעשיית הרכב: משפחתית קטנה במושגים אמריקאים שפותחה בבהילות בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, ונכנסה לייצור כשבפורד יודעים שכל מכה לא חזקה מדי מאחור תגרום לדליפת דלק ופעמים רבות להצתת המכונית. לפי הערכות, מאות אמריקאים נהרגו במהלך השנים לאחר שבפורד עשו חשבון פשוט, והגיעו למסקנה המצמררת ששינוי פס הייצור ותיקון מכוניות שכבר יוצרו יהיה יקר יותר מאשר תשלום פיצויים לנפגעים עתידיים ולבני משפחות ההרוגים, והסתירו את הסוד הקטלני עד שהפרשה נחשפה ב-1977.

(צילום: רויטרס)

הפרשה הזאת הולידה פיקוח הדוק יותר על יצרניות הרכב בארה"ב ואת מושג הריקול ("קריאות תיקון"), אבל גם יותר מ-40 שנה אחר-כך, תעשיית הרכב ממשיכה לזלזל בנו ולמכור לנו בחוסר יושר מכוניות פחות טובות מאלה שהיא באמת יכולה לבנות. אלה החטאים העכשוויים שלה.

1. בטיחות, עאלק. שנים סיפרו לנו היצרניות שהן עושות הכל כדי שהמכוניות שלנו יהיו בטוחות, עד שהגיעו מבחני הריסוק הפומביים בתחילת שנות ה-90 וחשפו את הבלוף. מאז המצב השתפר, ואפילו שלא ריאלי לצפות שכל מכונית קטנה מהמזרח תספק רמת בטיחות של מכונית פאר גרמנית, לגיטימי לצפות זמינות מירבית לטכנולוגיות מצילות חיים מודרניות. ובכל זאת, מכוניות כמו סוזוקי איגניס, באלנו וקרוסאובר, רנו גרנד קופה (מגאן), קיה ריו וסיאט לאון המשווקות בישראל ובשווקים שונים בעולם, מגיעות אלינו עם מפרט בטיחותי נחות מזה שבו הן נמכרות באירופה - גם כאשר מדובר במכוניות שיוצאות מאותו מפעל בדיוק.

כל הדגמים האלה נמכרים בישראל, למשל, ללא מערכת בלימת חירום אוטונומית, שלפי מחקרים יכולה להפחית ב-50% את הסיכוי לתאונה וכבר מוצעת בדגמים רבים אחרים באותן רמות מחיר. נהג אירופי או גם אמריקאי במקרה של הריו, כן מקבל אותה, נהג בארץ - לא. גם במערכות כמו תיקון סטייה מנתיב ובקרת שיוט אדפטיבית יש תופעות דומות. בשוק אחד נהג או הולך רגל שפורץ לו לנתיב יינצל, ובשוק אחר הוא ייהרג.

2. איכות, עאלק. יצרני הרכב תמיד מהללים את האיכות המשופרת של הדגמים החדשים שלהם ורכיביהם, אפילו שאת 90% מחלקי הרכב הם רוכשים מספקי משנה גדולים. ועד כמה שווה הפיקוח שלהם על הספקים האלה מגלים 18 מקרי מוות מתועדים ברחבי העולם של נהגי ונוסעי מכוניות שבהן הותקנו כריות האוויר של טאקטה היפנית. חדירת לחות למנגנון ההפעלה של הכריות גורמת לכך שכאשר הן מתנפחות במקרה של תאונה, חלקי מתכת חדים עלולים לעוף לכיוון האדם שהכרית אמורה להגן עליו, ולפצוע אותו פצעי מוות. יצרניות כמו טויוטה, הונדה, מיצובישי ואחרות לא מנעו מהכריות האלה להגיע לכביש, ב-100 מיליון מכוניות שצריכות כעת להיכנס לבדיקה ולתיקון במוסכים. כ-200 אלף כבר זומנו בישראל לריקול הזה, ולא בטוח שהרשימה סופית.

3. שומרים על הסביבה, עאלק. המזל היחידי שיש לקונצרן פולקסווגן לעומת פורד או טאטקטה, הוא שקשה להוכיח קשר בין זיהום מוגבר למקרי מוות ספציפיים. אבל כפי שאנחנו יודעים כבר שנתיים מאז פרצה פרשת הדיזלגייט לחיינו, בחברה הגרמנית פעל מנגנון מאורגן ומסודר שנועד לרמות את מבחני זיהום האוויר של הרשויות בארה"ב ובאירופה. ב-11 מיליון מכוניות דיזל הותקנה תוכנה שזיהתה שהרכב עומד למבחן זיהום והעבירה את מחשב ניהול המנוע למצב פעולה שונה מהרגיל, שבוטל ברגע שהמכונית חזרה לנסוע בכביש. זאת במטרה להציג ביצועים משופרים בלי להשקיע כסף במערכות סינון פליטה יקרות.

הפרשה צפויה לעלות לחברה יותר מ-20 מיליארד דולר בקנסות ופיצויים ללקוחות, ובעונשים פליליים לכמה מאנשיה. בחודש שעבר נדון בארה"ב מהנדס של החברה, ג'יימס ליאנג, ל-40 חודשי מאסר. "פשע חמור ביותר ומטריד כנגד המערכת הכלכלית שלנו, מה שעשו ליאנג ופולקסווגן חותר תחת האמון בין קונים למוכרים", קבע השופט. אגב, שנה ורבע אחרי שנחשפה הפרשה הפכה פולקסווגן לראשונה ליצרנית הרכב הגדולה בעולם, והייתה שומרת על התואר הזה גם השנה אלמלא ההשתלטות של רנו-ניסאן על מיצובישי. אין ספק שאנחנו הצרכנים, מענישים את הרמאים.

4. חדשנות, עאלק. תיזכרו רגע עד כמה השתנו והשתפרו הסמארטפונים שלכם בעשור האחרון, המחשב הנייד, הצורה שבה אנחנו מבלים ועושים קניות. ואז תסתכלו על האוטו שלכם. עד כמה הוא באמת שונה מזה שהיה לכם לפני עשור? תעשיית הרכב המתקדמת לכאורה שמרנית יותר מהלקוחות שלה, שזוכים ומאמצים חדשנות אמיתית בתחומים אחרים, אבל לא מקבלים אותה כמעט בחנייה. עזבו מכוניות מעופפות, איפה למשל הכלים העירוניים הקטנים, עוקפי פקקים ונטולי בעיות חנייה - אבל עם גג ורמת בטיחות גבוה משל קטנוע - שהעולם המצטופף מחכה להם כל-כך? אבל למה להתאמץ, חושבים הבכירים בוולפסבורג, בטוקיו או בדטרויט, נמשיך לבצע מדי כמה שנים שינויים קלים בגולף, בקורולה ובפורד סדרה-F, ונמשיך למכור להם רכב "חדש". ואולי הם צודקים, כי אנחנו ממשיכים לקנות.

5. "ג'יפים", עאלק. סליחה, עם חידוש אחד תעשיית הרכב כן מציפה אותנו בקצב גובר. כלי רכב שנראים כמו רכבי שטח מסוקסים, אבל אינם אלא מכוניות פרטיות מוגבהות, מעוצבות והרבה יותר רווחיות. זה לא שהיצרנים גילו פתאום יצירתיות, לפחות לא במחלקות ההנדסה שלהם. השיחוק הוא של מחלקת השיווק והמכירות. הכלים האלה מבוססים על דגמים פרטיים, כמעט תמיד קטנים יותר, מצוידים באותם מנועים, עם עלויות ייצור דומות ותגי-מחיר הרבה יותר גבוהים. רכשתם רנו קפצ'ור? קיבלתם מתחת לעור רנו קליאו. קניתם שברולט טראקס? קיבלתם פלטפורמה של סוניק קטנה. תרוצו בקרוב עם רבים אחרים לקנות סיאט ארונה? ברכות על האיביזה המוגבהת החדשה שלכם. אולי תקחו גם צבע דו-גוני, חישוקי "19 ועוד שקר עיצובי כלשהו כדי שהיצרן ירוויח עוד קצת? אל תהיו כאלה.

6. חשמליות, עאלק. כל תעשיית הרכב נשבעת כעת ברעיון המכונית החשמלית, מפנה מיליארדים לדגמים ומפעלים חדשים עבורן ועבור הסוללות שלהן. שנים סיפרו לנו שהמהפכה בדרך, רק שהטכנולגיה עדיין לא בשלה. ואז באה חברה חדשה ואלמונית, טסלה, והוכיחה שבעצם כבר אפשר לייצר חשמלית עם טווח נסיעה סביר (לפחות 400 ק"מ), עם ביצועים של מכונית ספורט (2.3 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש בגרסה הבכירה של מודל-S היקרה), ועיצוב שנראה כאילו נולד במוחו של סטיב ג'ובס. תעשיית הרכב, אפילו לא ג'נרל מוטורס, לא הרגה את המכונית החשמלית, אבל היא לא ממש התאמצה לאפשר לה להיוולד והעדיפה להמשיך למכור לנו את מנועי הבנזין והדיזל המוכרים ומזהמים. למזלנו, ההצלחה של טסלה מפחידה את היצרנים הוותיקים, שחלקם בכלל נוהרים לחשמל בניסיון לפצות את פאדיחות אחרות (ע"ע פולקסווגן).

7. תמורה לכסף, עאלק. אנחנו עושים הכל כדי לספק לכם את המכוניות הכי טובות במחיר הכי טוב, מספרים לנו היצרנים ושוב ושוב. ואז דאצ'יה מציגה עוד דגם שעולה 20-25% פחות מהמתחרים, וגדלה עוד קצת במכירות השנתיות, שכבר עומדות על יותר ממיליון מכוניות בשנה (כולל אלה שהיא מייצרת ונמכרות תחת שמה של חברת האם רנו). כשהלואו קוסט משתלט על כל־כך הרבה תחומים בכלכלה, מטיסות, דרך רשתות מזון, ועד רשתות אופנה וספורט, מוזר שרק יצרן רכב גדול אחד מחזיק חטיבת לאו קוסט (בעצם שלוש, כולל לאדה ודאסטון).

כשלואי שווייצר, מנכ"ל רנו לשעבר, רכש מפעל רומני כושל והכריז מה הוא עומד לעשות איתו, הקולגות זלזלו. היום כשרואים יותר ויותר דאצ'יות גם בשווקים עשירים כמו גרמניה, ועם הדאסטר החדש נראה שדאצ'יה צמצמה את פער הבטיחות המטריד בין דגמיה למתחרים, כבר ברור שלא מדובר בבדיחה. כנראה ששאר היצרניות מעדיפות שנמשיך לרכוש מכוניות יקרות ורווחיות יותר עבורן.

8. שירות, עאלק. לא משנה אם אתם נוהגים בדאסטר או ברולס-רויס, פעם בשנה תיכנסו למוסך, תחליפו שמן, מסנן שמן, בדרך כלל רפידות בלמים, ואולי איזה מסנן אבקנים במיוחד במחיר מופקע באמת. עם כל ההבטחה להתקדמות טכנולוגית, אנחנו ממשיכים להידרש לטיפול השנתי, ולפרנס את מחלקות החלפים של היצרנים והיבואנים, החלק הרווחי ביותר בפעילות של שניהם, ולא נראה שמישהו הולך לשנות את זה. שום חדשנות, שום התקדמות, וחדר המתנה עם וויי־פיי ובורקס לא נחשב. כבר ברור שבעוד 20 שנה, כשתהיה לנו חשמלית אוטונומית, עדיין נשמע פעם בכל 12 חודש (או 15 אלף ק"מ, מה שבא קודם): "אבא'לה, תקשיב לרעש הזה, חייבים להחליף דחוף את האלמנט, איך אתה נוסע ככה?".

9. צמיגים בלי אוויר, עאלק. לא היינו שם, אבל אנחנו בטוחים שדקה אחרי שמישלן המציאה את הצמיג הרדיאלי, כבר נשמעה הבטחה לצמיג עתידי בלי אוויר ובלי תקרים. נכון, יצרניות הצמיגים הן חברות עצמאיות, אבל תעשיית הרכב היא הלקוח הכי גדול שלהן. והיא דורשת מהן מעט מדי חדשנות. כל כמה שנים עוד יצרן גומי שחור מציג איזה קונספט מרהיב לצמיג חלל נטול-ניפוח, אבל המכוניות שלנו ממשיכות להתגלגל על אותו סוג צמיגים כבר 70 שנה. לכו תבדקו אוויר אחרי יום כיפור, הוא לא בורח רק מהאופניים של הילדים.

10. הנאה מנהיגה, עאלק. כבר השלמנו אם זה שלא לכל אחד מאיתנו תהיה פרארי או פורשה. אבל מה רע במכונית משפחתית או קטנה, כשמסובבים את ההגה שלה מרגישים דרכו מה בדיוק קורה לה עכשיו, האם הצמיגים שלה עומדים להחליק. מכונית שיכולה לפנות בלי לגרום לנוסעים להקיא, לשמור על קו בפנייה, ליהנות ממנוע וגיר מתואמים, להישמע כמו שצריך, לבלום היטב ולא לעלות כמו דירה? פעם תעשיית הרכב ידעה לייצר מכוניות כאלה, לפחות חלק מהיצרנים. היום הנאה מנהיגה נדחקה אצלם לסוף התור, כי עזבו, תראו את מערכת המולטימדיה והסטריאו התלת-ממדית החדשה שלנו ואת הכסא עם מסאז'. לפחות זה מקל על הגעגועים בימים שאי אפשר לנהוג בהן.