ההשפלה של קרלו: כך נפל אנצ'לוטי בבאיירן
האיטלקי הגיע למינכן עם רזומה מרשים, אבל שבר שיא שלילי כשפוטר מהמועדון הגרמני בשלב המוקדם ביותר של העונה. כל הדרך שהביאה לפרידה ממנו ומה עשוי לגרום לבווארים להעדיף את תומאס טוכל על יוליאן נגלסמן מהופנהיים, שעשה לאנצ'לוטי בית ספר
לא חלפו אפילו 16 שעות וקרלו אנצ'לוטי קיבל את מכתב הפיטורים. והאמת היא שף אחד לא היה מופתע. גם לא אנצ'לוטי עצמו. האדמה רעדה מתחת רגליו כבר כמה שבועות, התקשורת קרעה אותו לגזרים וכבר נקבה בשמות של המחליפים הפוטנציאליים. זה היה מוות ידוע מראש.
ועדיין, לא מדובר בעניין של מה בכך. בכל זאת, מדובר במאמן שהוליך את באיירן לזכייה באליפות בעונה שעברה, אשר ברזומה שלו שלוש זכיות בליגת האלופות (פעמיים עם מילאן ופעם אחת עם ריאל מדריד).
אנצ'לוטי, שמאמן כבר למעלה מ-20 שנה, וזכה באליפויות באיטליה, אנגליה, צרפת וגרמניה, מעולם לא פוטר במהלך העונה. זו הפעם הראשונה שזה קורה לו.
והכי משפיל: הוא נכנס לספר השיאים כמאמן שפוטר בשלב המוקדם ביותר של העונה בהיסטוריה של באיירן. עד עתה השיאן היה יופ היינקס, שפוטר ב-4 באוקטובר ואחרי 12 מחזורים ב-1991. אנצ'לוטי פוטר ב-28 בספטמבר ואחרי שישה מחזורי ליגה בלבד.
צריך לומר, ההפסד בפאריז היה רק הקש ששבר את גב הגמל. העננים התקדרו מעל "קרלטו" מזה זמן ואם היה שורד את השבוע הזה, ככל הנראה היה מפוטר אחרי משחק הנפל הבא. שכן באיירן מאכזבת מאז תחילת העונה. היו לה פה ושם משחקים לא רעים, כמו הנצחונות האחרונים 0:4 על מיינץ ו-0:3 על שאלקה, אבל עם כל הכבוד - באיירן לא נמדדת מול יריבות בסדר הגודל הזה.
גם כשניצחה את אנדרלכט 0:3 בפתיחת ליגת האלופות, באיירן איכזבה. הבלגים שיחקו החל מהדקה ה-11 בעשרה שחקנים ועד לדקה ה-65 באיירן הובילה 0:1 מפנדל מפוקפק.
שלושה ימים לפני כן נוצחה באיירן 2:0 ע"י הופנהיים, הקבוצה שאותה מאמן יוליאן נגלסמן בן ה-30. כל מי שראה את המשחק יודע שהמאמן הינוקא פשוט עשה בית ספר טקטי למאסטרו האיטלקי, שכמעט כפול ממנו בגיל. נגלסמן מסומן כעת כאחד המועמדים העיקריים להיות המאמן הבא של באיירן, שכן לכולם ברור שווילי סאניול הצרפתי, מי שהיה עוזרו של אנצ'לוטי, הוא רק מינוי זמני.
.
ראשי באיירן מיהרו לפטר את אנצ'לוטי עכשיו, כי הבינו שאין לו שום סיכוי להצליח. גם בגלל שאיבד לחלוטין את חדר ההלבשה, מה שהובהר מייד אחרי המשחק בפריז. אריין רובן, שבאופן מפתיע פתח על הספסל, נשאל אם השחקנים עדיין תומכים באנצ'לוטי ואמר: "אני לא אענה על השאלה הזו. מה שאני כן יכול להגיד, זה שהיה הפסד כואב".
הפסד כואב, אבל לא מפתיע. באיירן פשוט המשיכה להציג את היכולת הבינונית שלה ובעיקר את העובדה שהיא איבדה את החדות הטקטית שלה. הנתונים מהמשחק בפריז פשוט מאלפים. באיירן החזיקה בכדור ב-61 אחוז מהזמן, לעומת 39 אחוזים בלבד של פ.ס.ז'. היא זכתה ב-19 קרנות (לעומת אחת בלבד של הפאריזאים) והכי מדהים – היא הגביהה 36 פעמים לרחבה, לעומת ארבע הגבהות בלבד של סן ז'רמן.
המשמעות של המספרים הללו ברורים: באיירן הניעה את הכדור לרוחב והשיטה היחידה להכניס אותו לרחבה הייתה בהגבהה שבלונית מהאגף או מנקודת הקרן. אלא שלסן ז'רמן לא הייתה שום בעיה להתמודד עם שיטת המשחק השקופה והחד-מימדית הזו. ואנצ'לוטי לא מצא שום פתרונות למשחק העקר של קבוצתו.
מה שמביא אותנו להחלטה המקורית למנות את אנצ'לוטי אחרי שלוש השנים של פפ גוורדיולה.
גוורדיולה יירשם כמי שנכשל בבאיירן, שכן בשלוש העונות שלו הגיע לכל היותר לחצי גמר ליגת האלופות. שלוש הזכיות באליפות בגרמניה נלקחו כמובנות מאליהן.
אולם לצד ההצלחות והכשלונות, גוורדיולה בנה בבאיירן קבוצת כדורגל מרתקת, מגוונת ומלהיבה. המאמן הקטאלוני ידוע כאובססיבי לכל מה שקשור לטקטיקה. הוא העביד את שחקניו בפרך, ודרש מהם יותר מאשר כל מאמן אחר לפניו.
חלק מהשחקנים לא אהבו את השיטות של פפ, את הלחץ שהפעיל עליהם, את האובססיביות והדרישה לפרפקציוניזם. וגם בהנהלה חיפשו מאמן מסוג אחר: רגוע יותר, אבהי. "מאמן של שחקנים" קוראים לזה. ומבחינה זו אנצ'לוטי התאים כמו כפפה ליד. ולא נשכח, מדובר במאמן עתיר הישגים. "קרלו הוא מומחה רגוע ומאוזן, שיודע איך להתייחס לכוכבים" אמר אז רומניגה. "זה סוג המאמן שחיפשנו וגם מצאנו".
מסתבר שבאיירן מצאה את המאמן שהיא רצתה – אבל לא את המאמן שהיא הייתה צריכה. בטח אחרי שלוש השנים של פפ. שכן בעידן גוורדיולה הסטנדרטים הטקטיים של באיירן הרקיעו שחקים: ההקפדה על כל פרט ופרט במשחק הקבוצתי, והדרישות הספציפיות מכל שחקן להתאים את עצמו.
אצל אנצ'לוטי אולי היה לשחקנים יותר נעים וקל בהיבט האישי, אולם לאט לאט גם הם החלו להבחין בנסיגה הברורה בכל מה שקשור להיבטים הטקטיים.
תומאס מולר, אחד השחקנים הכי משמעותיים בעידן גווארדיולה, איבד לגמרי את הכיוון. את התסכול שלו אפשר היה לראות כבר בעונה שעברה, והעונה ביתר שאת.
בהודעה שפירסם רומניגה ביום חמישי, בה בישר על פיטוריו של אנצ'לוטי, הוא אמר בין היתר: "היכולת של הקבוצה מאז תחילת העונה לא תאמה את הציפיות שלנו. והמשחק בפריז הוכיח לנו שחייבות להיות לכך מסקנות".
באיירן תנסה להחתים מאמן חדש כמה שיותר מהר וכרגע שני המועמדים העיקריים הם תומאס טוכל, שפוטר מבורוסיה דורטמונד בעונה שעברה, וכאמור יוליאן נגלסמן בן ה-30, מאמנה של הופנהיים. מה שיכול להכריע את הכף לזכותו של טוכל בן ה-44 זה שהוא כרגע מחוסר עבודה ולכן אין צורך "לגנוב" אותו מקבוצה בה הוא עובד כעת. טוכל אימן שנתיים את דורטמונד, זכה בגביע הגרמני והגיע לרבע גמר ליגת האלופות.
נגלסמן נחשב ל"ילד הפלא" של הכדורגל הגרמני ועשה פלאים בהופנהיים הקטנה, אבל השאלה היא האם בחור בן 30, גם אם מדובר בגאון כדורגל, בשל להיות המאמן הראשי בקבוצה הכי לחוצה ומלחיצה בגרמניה, כאשר כמה מהכוכבים שלה, כמו אריין רובן ופרנק ריברי, מבוגרים ממנו.
נגלסמן עצמו הצהיר שהוא חולם לאמן את באיירן. בראיון שהעניק לא מכבר ל"יורוספורט" הוא אמר: "חייתי במינכן הרבה שנים. נולדתי בלנדסרג, שקרובה מאוד למינכן. אשתי והבן שלי עוברים בקרוב לגור במינכן, כי אנחנו בונים שם בית. לכן יש לנו קשר עמוק לאיזור. מינכן זה הבית שלנו".
כמובן שבתקשורת הגרמנית מוזכרים שמות נוספים כמו יורגן קלופ (קשה להאמין שינטוש את ליברפול), ראלף האסנהוטל (ר.ב. לייפציג) ולאונרדו ז'ארדים (מונאקו), אולם הסיכויים שלהם לקבל את הג'וב נמוכים.
דבר אחד בטוח: בבאיירן מינכן יצטרכו עכשיו לא רק למצוא מאמן חדש, אלא גם לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור למדיניות המועדון. שכן התבוסה בפריז הוכיחה גם שהעקרונות לפיהם פועלת באיירן מינכן אולי כבר לא מתאימים לכדורגל של ההווה.
כמה ימים לפני המשחק בפריז אמר רומניגה: "זה יהיה לא רק מפגש בין שתי קבוצות גדולות, אלא גם מאבק בין שתי תרבויות ותפיסות עולם". אם באיירן מינכן מסמלת את המסורת ואת האריסטוקרטיה של הכדורגל האירופי הישן והטוב, זה שגדל מתוך הקהילה - פ.ס.ז' היא הנובוריש הצעקן, זה שמנפנף בארנק התפוח וחושב שאפשר לקנות הכל בכסף – כאן ועכשיו.
בעוד שלבאיירן לקח עשרות שנים לבנות את עצמה ולהפוך לאימפריה, העלייה המטאורית של סן ז'רמן היא עניין של חמש-שש שנים. מאז שממשלת קטאר החליטה להשקיע כמה מאות מיליונים – כסף קטן עבור המדינה העשירה בעולם – בצעצוע החדש שקנתה לעצמה.
וכאשר נאסר אל חאלייפי, הממונה מטעם ממשלת קטאר על הפרוייקט, ראה שהקבוצה לא עומדת בציפיות ומגיעה לכל היותר לרבע גמר ליגת האלופות, הוא החליט לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לשפוך עוד כמה מאות מיליונים על שחקנים חדשים.
הקטארים ציפצפו על אופ"א, על הפייר פליי הפיננסי, על הסדר הישן, התעלמו מכל הביקורות על כך ש"הם הורסים את הכדורגל", והנחיתו בפאריז את ניימאר ואת קיליאן אמבאפה. יותר מ-400 מיליון יורו שילמה פ.ס.ז' על שני שחקנים בלבד, שהשאירו הרחק מאחור את כל שיאי ההעברות הקיימים.
בבאיירן מינכן זה לא יכול לקרות. אנחנו מדברים על מועדון שמייצג את מודל הניהול הגרמני, הידוע בכינוי "50 פלוס אחד". זו השיטה שבה האוהדים וחברי המועדון מהווים רוב בהנהלה, לעומת אנשי העסקים והחברות המאמצות שנמצאים במיעוט – למרות שהם אלו שמביאים את הכסף.
במשך שנים מטיפים הגרמנים לכל העולם שזהו המודל הניהולי הנכון, שלא מאפשר למיליארדרים כאלו ואחרים להשתלט על מועדוני הכדורגל שלהם, כפי שקורה בעשורים האחרונים במקומות אחרים – כמו בפריז.
כל זמן שהיה מדובר באנשים כמו רומן אברמוביץ בצ'לסי או משפחת גלייזר במנצ'סטר יונייטד, במינכן לא נכנסו ללחץ, אבל כאשר מדינות כמו אבו דאבי או קטאר רכשו מועדוני כדורגל, המצב
השתנה.
כשסן ז'רמן רכשה את ניימאר מברצלונה ב-222 מיליון יורו, רומניגה אמר: "כשהעיסקה הזו יצאה לפועל חשבתי לעצמי מה יותר חשוב, ניימאר או האליאנץ ארנה. ואני חייב לומר שמבחינתי האיצטדיון יותר חשוב מכל שחקן. ושלא יהיו אי הבנות, עיסקת ניימאר יכולה בסופו של דבר להיות יותר יקרה מהקמת הארנה שלנו".
סגן הנשיא אולי הנאס הוסיף: "אני לא רוצה לקנות שחקנים ב-150 או 200 מיליון יורו. אני לא רוצה להיכנס לטירוף הזה. זה דבר שאנחנו בבאיירן מסרבים לעשות. אנחנו לא רוצים לעשות זאת וגם לא יכולים. וזה בסדר מבחינתנו. וכך גם רואים זאת האוהדים שלנו".
ובכן, כבר לא בטוח שזה כך. כשרומניגה ואולי הנס ראו את ניימאר ואת אמבאפה מפרקים את הקבוצה שלהם, הם הבינו שבסופו של דבר הכסף הגדול כן מנצח. וכמו בקלישאה המפרסמת, הם בוודאי אמרו זה לזה: "המנוולים שכחו לספר לנו שהם שינו את הכללים".
לפנייה לכתב/ת 
