אמאל נג'ימי, דוקטורנטית בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, מרצה לערבית במכון רוטנברג באוניברסיטה העברית ופעילה בארגון "נשים עושות שלום"- הגיעה לשיקאגו להרצות על נשים ושלום לקהילה הישראלית ולקהילה הפלשתינאית במטרה לגשר בין השתיים. אמאל (תקווה בעברית) כשמה כן היא, פועלת ללא לאות משנת אלפיים לגישור בין נשים ישראליות לפלשתינאיות, לחקר רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה בארץ, ולהנחלת השפה הערבית המדוברת לילדים בישראל.

היא גדלה בחיפה, בהדר עליון, בשכונה מעורבת בה דרו יהודים, מוסלמים ונוצרים באחווה. למדה בביה"ס נוצרי וגדלה בבית דו לשוני. "חיפה שונה מכל מקום בארץ, במזרח התיכון ואפילו בעולם”, ציינה. "האמרה "חיים בדו קיום"– היא קלישאה. ייחודה של חיפה היא בקיום חיים משותפים לכל דבר".

מגיל צעיר גילתה את השוני בינה לבין קרובי משפחתה המתגוררים בכפר אעבלין. הם חיו בבועה כפרית ודברו רק ערבית. "הבנתי שלא בכל מקום גרים יהודים וערבים בכפיפה אחת". ביתה היה עתיר תנועה ופעילות פוליטית. סבה, מוחמד אבו דבוס, עבד עם אבא חושי במפלגת העבודה ושימש כראש קהילת ההסתדרות הערבית של ואדי ניסנס. אמאל צעדה בעקבותיו.

בעקבות מעבר טראומטי לעיר רמלה, בה קיימת סגרגציה אתנית- שכונות ערביות נפרדות מהשכונות היהודיות, גילתה מציאות שונה. כשרצתה לשכור דירה בשכונה יהודית נתקלה בגילויי איבה. מחד, אלמונים חיבלו במנעול דירתה כדי למנוע את כניסתה לבניין ובמקביל נערכה הפגנת הדיירים מול העירייה כנגד כניסת ערבים לבניין. מאידך, מצאה אנשים טובים באמצע הדרך שלא שינה להם מי היא מה היא ומאין הגיעה. באותו בניין ממש גילתה את חברתה הטובה ביותר, דבורה, שהדריכה אותה כאם צעירה, בגידול שלוש בנותיה.

אמאל נג’ימי

עשרים שנה אחרי. בתה הבכורה, בת 24 היא פרקליטה בבית המשפט המחוזי בחיפה עם תואר שני בכלכלה ומשפטים. בתה האמצעית בת 23 סיימה ביה"ס לרפואת שיניים. ובתה הצעירה בת 22, עו"ד, מתמחה בבית המשפט בירושלים.

איך הגעת לפעילותך?

“לילדות ולדרך החיים בה גדלתי הייתה השפעה עלי. מגיל צעיר הבנתי שבמדינה בה נולדתי חיים שני עמים ישראלים יהודים וערבים והשפה הרשמית הינה עברית. החלטתי להביא את השלום לדור ילדיי. רציתי לתרום בתור אם ובתור אזרחית בעלת אחריות למדינה, לשני העמים ולסביבה בה אני חיה. בחרתי בתחום החינוך והתמחיתי בהוראת השפות ערבית ועברית. ידעתי שאני רוצה לפעול בחינוך למען השלום בגישתי ובדרך שאני מאמינה בה. האמנתי ששפות יכולות לגשר וליצור דיאלוג המאפשר לכל צד לדבר, להקשיב, לשמוע ולהשמיע ולחיות ביחד”.

בתקופת אינתיפאדת אוקטובר 2001, שבה לחיפה והחלה ללמד עברית בבתי ספר ערבים וערבית מדוברת בביה"ס אנתרופוסופי, יהודי בקרית חרושת ובקרית אליעזר. בשיעורה הראשון בכיתה ט' בביה"ס בקרית אליעזר בחיפה, החלה ללמד שמות עצם בערבית הזהים לעברית כגון: יום, שמש, יד ובית. "תלמיד אחד גבוה עם עיניים ירוקות שאל: את יהודייה? עניתי: לא. "נוצרייה"? "לא "אז מה את"? שאל בסקרנות. "מוסלמית". עניתי והוא הגיב "צאי מכאן, את חמאס". זה היה השיעור הראשון שלי שהיווה המבחן שלי מול 42 תלמידים. התעשתתי ובקשתי בתקיפות שיצא מהכיתה, ישב ליד הדלת וימתין להוריו. אביו, שהוזמן למנהלת, התנצל והסביר "אמרתי לבן שלי שכל הערבים המוסלמים הם חמאס ולא תיארתי לעצמי שהמורה שלו תהיה מוסלמית".

אמאל פיתחה תכנית לימוד של לימוד השפה הערבית המדוברת לילדים מכיתה א' עד כיתה ט' בהיקף של שלוש שעות בשבוע. המפקחת שהגיעה לצפות בה ולהעניק לה את תעודת ההוראה ראתה את ילדי טבעון מדברים ושרים בערבית ולא האמינה למראה עיניה. היא הפיצה את בשורת לימוד הערבית במשרד החינוך שקבלה באותה עת תמיכה מקרן אברהם. שם שמעו את שמעה של אמאל והזמינו אותה להצטרף.

בשנת 2005 הוזמנה לניו יורק לגיוס כספים ונפגשה עם הפילנתרופ, אלן סליפקא, היזם החברתי ומייסד יוזמת קרן אברהם שפעלה במיוחד בתחומי דו-קיום וחיים משותפים, חינוך וסביבה.במסגרת קרן אברהם נתרמו כספים רבים לגישור בין ערבים לישראלים, וללימוד הערבית המדוברת בבתי ספר ממלכתיים בארץ. "לפני 15 שנים לא התקיימו לימודי שפה ערבית מדוברת בבתי ספר בישראל, הייתי המורה הראשונה בארץ. כיום 400 מורות מלמדות ערבית מדוברת בכל בתי הספר הממלכתיים בחיפה ובצפון הארץ תחת מימון משרד החינוך".

מזה 13 שנים אמאל מלמדת בתכנית "כיוונים"ומרצה לערבית לסטודנטים יהודים במכון רוטנברג בירושלים. במקביל לומדת לתואר שלישי בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. נושא הדוקטורט שלה מתמקד בתחום מגדרי "נשים ומנהיגות פוליטית ברשות הפלשתינאית. תחום אחר בו עוסקת הוא "רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה בישראל".

אמאל מבקרת קיצוניות דתית. לדבריה, הקוראן אוסר על הריגת נפש חופשיה ומגדיר טרור כמעשה בלתי אנושי. "הן באיסלם והן ביהדות, שטיפות מח לאנשים בשם הדת גורמות לרצח של חפים מפשע. גם רצח רבין נבע מקיצוניות דתית".

המתקשרת ריקי קיטרו, שהיא כאחות לאמאל וכאם לאביטל עדי רוזן, סופרת וחוקרת ספרות נשים, הכירה ביניהן לפני שנתיים באירוע חברתי בצפון. הן החלו לדבר מבלי לראות את מה שמפריד ביניהן, אלא את מה שמחבר. מאותו רגע קסום החליטו לכתוב על השלום ואף להתגבש להרצאה משותפת והצטרפו לארגון "נשים עושות שלום”.

עדי: “זו תנועה אשר כשמה כן היא, מזהה כל כאב, שרק שלום יוכל לרפא, ומכירה כל נגע, שרק אחווה תוכל להחלים. נשים עושות שלום חותרת לאחווה בכל דרך ושואפת לשלום בכל שלב”.

אמאל:"הן עורכות צעדות שלום משותפות ויקימו סוכת שלום משותפת. הן מאמינות שפמיניזם ופציפיזם עולים בקנה אחד. אם חשיבה פמיניסטית היא פריצת דרך, הרי שחשיבה פציפיסטית היא יצירת דרך".

אמאל נג'ימי ועדי רוזין רוצות להקים שני מרכזי "שים עושות שלום"בשיקאגו ובירושלים. שתי ערים בהן יש קהילות גדולות של ישראלים ופלשתינאים. הפעילות במרכזים תכלול הרצאות משותפות בעברית, אנגלית וערבית ויצירת שיתוף פעולה כלכלי, תרבותי, ספרותי, קולנועי, וקולינרי בין שני המגזרים. הן מאמינות בכוח הנשי שיוכל להשפיע ולשנות. הקבוצות פתוחות גם לגברים המאמינים בחשיבות שיתוף נשים בקבלת החלטות מדיניות. היתרון של יצירת קבוצות שלום מחוץ לגבולות ישראל הרחק ממוקד הסכסוך מעניקה פרספקטיבה חדשה להבנת התהליך המדיני.

מהו המסר שאתן רוצות להעביר?

"כוח נשי יכול לערוך שינוי ולקדם תהליכי שלום. הבשורה שלהן לעולם היא שאפשר להביא את השלום בדרך של הידברות ודיאלוג, תוך רצון משותף להסיר כל מכשול".

ברכתכן לשנה החדשה?

שהמצב הביטחוני ישתפר, שלא יהיו עוד מלחמות. עוד יבוא שלום עלינו סלאם, עלינו ועל כל העולם.

לפרטים: להצטרפות לקבוצת השלום :aanagammy@gmail.com

המלצת השבוע:“A View from the Bridge”

מחזהו המפורסם של ארתור מילר "מראה מעל הגשר"הינו פנינה ספרותית. מחזהו מתבסס על סיפור אמיתי, שכמה מעובדי הנמל בברוקלין סיפרולו, והוא רלוונטי אף בימינו: פער מעמדות, מצב מהגרים בלתי חוקיים, משברים כלכליים ויחסים בתוך המשפחה, בין אב לאחיינית ובין בעל לאשתו מועלים במחזה.

העלילה עוסקת בזוג אמריקאי. אדי קרבונה, עובד קשה יום בנמל, אשתו ביאטריס המגדליים את אחייניתם הבוגרת קתרין. הם מקבלים לביתם שני אחים, מרקו ורודולפו, קרובי משפחתה של האם שהגיעו באופן בלתי חוקי מאיטליה כדי לעבוד ולהתפרנס. מרקו, שחרחר, נשוי עובד ושולח כסף למשפחתו ולבנו החולה. רודולפו, בלונדיני ויפה תאר, זמר, בשלן עם חוש הומור מתאהב בקתרין ורוצה לשאתה לאישה. אדי האב, שאהבתו וחיבתו הבלתי הולמת לאחייניתו היתומה אופפים אותו. נלחם בכל כוחו להניא את בתו מחתונה עם רודולפו בשל מניעיו המפוקפקים לזכות באזרחות אמריקאית.

הבימוי מעניין בצורה בלתי רגילה. חלק מהקהל יושב על הבמה ונמצא במרחק נגיעה מהשחקנים, הושט היד וגע בם. התפאורה מינימלית, השחקנים האנושיים מתנודדים על הבמה ומאמללים זה את זה ויוצרים את התפאורה הנעה. צוות השחקנים היה מצוין, ההצגה מרתקת. מומלץ בחום.

המחזה יוצג עד ה-15 באוקטובר.

Goodman Theatre, 170 N. Dearborn St.

לפרטים: www.goodmantheatre.org