ההחלטה של ירדן ג'רבי מבאסת / טור
בואו נגיד את האמת: בניגוד להישגים האדירים של ג'רבי, פרישה מג'ודו בגיל 28 בגלל תחושת מיצוי היא לא משהו להתגאות בו בפני הנכדים. אולי זה מה שמפריד בינה לבין הגדולים ביותר
לג'רבי יש את סיבותיה שלה וקשה לשפוט אותה. אינני מכיר את מכלול השיקולים האישיים שמנחים אותה. אין ספק שלספורטאיות צעירות יש הרבה מה ללמוד מהדרך שלה - אבל את הצעד האחרון אני מניח שגם היא הייתה מעדיפה למחוק מהביוגרפיה.
מוטי קירשנבאום המנוח נהג לומר: "אף פעם אל תפרוש בשיא". הוא ידע על מה הוא מדבר. אולי זה מה שמבדיל בין ירדן ג'רבי לבין הגדולים באמת. כמו אריק זאבי, למשל. אריק הגשים חלום ב-2004 וזכה במדליה אולימפית באתונה. הוא המשיך גם כאשר מסביב קראו לו לפרוש עד שב-2012, בגיל 35, הוא הוכתר לאלוף אירופה בפעם הרביעית. זאבי הספיק להשתתף בעוד שתי אולימפיאדות. הוא נכשל בהן, אבל הוא לפחות ניסה. וזו גדולתו.
תארו לכם שגל פרידמן היה מחליט לפרוש מיד אחרי המשחקים האולימפיים באטלנטה, חובק מדליית ארד אולימפית, שבע ומדושן עונג. מובן שיש הבדל בין שני המקרים (פרידמן היה צעיר בהרבה כשזכה במדליה ב-1996), אבל אילו הוא בכל זאת היה פורש, לא היינו שומעים את התקווה כעבור שמונה שנים באתונה. "הרגשתי שהאש בתוכי דועכת... לצערי האש כבתה לגמרי", אמרה ג'רבי במסיבת העיתונאים שבה הודיעה על ההחלטה לפרוש. לפרידמן היה רעב שלא נגמר. הרעב של ג'רבי, לעומת זאת, נגמר.
הקריירה של ירדן ג'רבי לא נגמרה בשיא, אלא באקורד צורם. אליפות אירופה בג'ודו תיערך בשנה הבאה בישראל; יעד ראוי לשאוף אליו, ריגוש מסוג אחר. לצערנו גם זה לא עזר.
ועדיין אפשר לקוות שהיא תתחרט ותחזור.
לפנייה לכתב/ת 
