לא על הטאפאס לבדו. כשהסטטוס קוו בין ברצלונה למדריד כבר לא עובד
ספרד בחרה לנהל את הסכסוך עם קטלוניה ולא לפתור אותו - ורוב הזמן זה הצליח לה: הבעיות הביטחוניות תמיד יותר חשובות מהבעיות הכלכליות, והמשך המצב הקיים נוח לפוליטיקאים, אז למה לנסות לשפר אותו? הקטלאנים מתוסכלים מהיחס אליהם, אך גם להם חלק בסכסוך שפתרונו ידוע לכולם
יותר מ-800 בני אדם נזקקו לטיפול רפואי לאחר שמשטרת ספרד ניסתה למנוע ממצביעים קטלאנים להצביע במשאל עם על עצמאות המחוז בצפון-מזרח המדינה. התמונות של שימוש בכוח נגד מצביעים, בהם נשים וקשישים, זעזעו את העולם. עד יום המשאל, רק מעטים עקבו אחרי ההתפתחויות הפוליטיות במדינה המערב-אירופית, שמזמן עשתה מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה משגשגת.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
המסע הארוך לעצמאות מספרד / ההסברים והרקע
הרבה מהתיירים ששטפו את ברצלונה בשנים האחרונות בטח שואלים: על מה מדובר? לא שומעים על עצמאות בסגרדה פמיליה, במסעדות הטאפאס או בחנות הפריימארק. ההיסטוריה של הסכסוך היא בת מאות שנים, אבל הסיבוב האחרון הוא רק בן כעשור, וחלק משחקני המפתח עדיין על המגרש. ב-2006 הגיעה ממשלת ספרד להסכם עם ממשלת קטלוניה על הרחבת האוטונומיה של המחוז. המסמך כלל הכרה בכך שקטלוניה היא "אומה". ממשלת המחוז ערכה משאל עם מוכר, ו-74 אחוזים מהמשתתפים בו תמכו בהסכם. סקרים מאותה תקופה הראו שרק מיעוט שולי של כ-20-15 אחוזים תמכו בעצמאות. מריאנו ראחוי, אז מנהיג האופוזיציה והיום ראש ממשלת ספרד, אסף יותר מ-4 מיליון חתימות ועתר לבית המשפט העליון שפסל חלקים נרחבים מההסכם ב-2010. מיליון בני אדם יצאו להפגין. כבר אז תרם ראחוי תרומה משמעותית לתמיכה בעצמאות.
כבוד לתרבות, הגינות בתקציבים
למה קטלאנים רבים רוצים עצמאות? לקטלוניה יש תרבות נפרדת ושפה נפרדת. הם רוצים שיכירו בייחוד שלהם וייתנו להם להשתמש בשפה שהייתה נתונה לדיכוי בזמן המשטר הדיקטטורי. אחרי המעבר לדמוקרטיה פרחה השפה הקטלאנית. במסגרת תקומת השפה שלחה הממשלה המקומית משלחת לישראל, ללמוד מה עשה אליעזר בן יהודה ואיך לחדש את השפה שלהם. למרות זאת - חלקם מרגישים שהשימוש בשפה נתון למתקפה מתמדת.
תחושת "כל העולם נגדנו" קיבלה חיזוק אחרי חילופי השלטון בספרד. ראחוי זכה בבחירות בסוף 2011 והיחס נהיה יותר עוין. השאיפה של שר החינוך "לסְפרֵד" את הילדים הקטלאנים, להפוך אותם לספרדים, הרגיזה רבים. כמה כלי תקשורת ספרדיים תרמו גם הם לאווירה העוינת וציירו את הקטלאנים כבכיינים.
הנושא השני שמפריע לקטלאנים הוא כלכלי. המחוז המתועש והעשיר מסבסד אזורים נחשלים בספרד, כמו אנדלוסיה ואקסטרמדורה. במדינה שבה תחושת השייכות היא יותר חזקה, כמו בישראל, רוב האנשים מרגישים סולידריות ומקבלים את החלוקה מחדש. בתל אביב לא שומעים תלונות על השקעות בנגב או בגליל.
מלבד הזהות הקטלאנית שפוגעת בסולידריות, יש שני נושאים נוספים שגורמים לאי נחת. בארץ הבאסקים ובנווארה ממשלות המחוז המקומיות גובות את המיסים בעצמן ומשלמות לממשלה המרכזית במדריד רק עבור שירותים ספציפיים. רוב הקטלאנים היו חותמים על הסדר כזה ויורדים מענין העצמאות. הטענה השנייה של הקטלאנים היא שרמת הסבסוד גדולה בהרבה מזאת שמונהגת מחוזות מקבילים בעולם: בוואריה בגרמניה, אזור לונדון בבריטניה או קליפורניה בארצות הברית. כאן הדעות יותר חלוקות וגם המספרים שנויים במחלוקת.
השיפור במצב הכלכלי הוריד את התמיכה בעצמאות לכ-41 אחוזים לפני כמה חודשים: יש יותר מה להפסיד. עדיין, רוב האנשים עדיין רוצים להצביע: כ-80-70 אחוזים.
המודל הסקוטי
במדינה אחרת באירופה, שלה קשרים קרובים לספרד, קרה משהו דומה. הממשלה השמרנית בבריטניה אפשרה לסקוטלנד להצביע במשאל עם מחייב על עצמאות. נערך דיון ציבורי רחב שבו הממשלה בלונדון הציגה את המקל והגזר: עוד אוטונומיה ותקציבים או עזיבה של האיחוד האירופי, גבול פיזי ועזיבה של חברות בינלאומיות רבות. הסקוטים הכריעו נגד, ברוב ברור של כ-55 אחוזים ועם שיעור השתתפות גבוה.
זה היה יכול להיות הפתרון לקטלוניה: משאל עם מוסכם ומחייב, דיון ציבורי ארוך והצבעה מסודרת. התוצאות כנראה היו דומות. תומכי העצמאות בקטלוניה מנופפים גם בדגל האיחוד האירופי, אבל זה האחרון הבהיר שהמחוז ימצא את עצמו מחוץ לגוש אם יכריז על עצמאות. האיום הזה לבדו יכול להספיק כדי להרתיע את האוכלוסייה מלשבור את הכלים. האידיאליסטים שמוכנים לסבול כחמש-עשר שנים למען העצמאות הם מעטים. הבטחה של הממשלה המרכזית במדריד לפתח את הנמל הימי של ברצלונה ולכבד את הלימודים בקטלאנית יכולה להספיק כ"גזר". את החוקה אפשר לשנות אם יש רצון מצד הספרדים.
אז למה אין רצון אם הפתרון כל כך ברור? ראחוי והשרים שלו הבטיחו מדיניות "אף שעל" למצביעים שלהם. המדיניות כלפי קטלוניה היא גורם מאחד בשורות הימין בספרד וגם מושכת מצביעי מרכז או מרכז-שמאל. העיסוק בקטלוניה דוחק הצידה את מדיניות הצנע, החילוץ הבעייתי של כמה בנקים ומעל הכול: השחיתות. שתי המפלגות הגדולות ואף בית המלוכה בספרד מעורבים בפרשות רבות, ומפלגת השלטון מצטיינת בתחום בלשון המעטה. על פי החשד, "המפלגה העממית" (PP) של ראחוי ניהלה קרן שחברות בנייה "תרמו" לה כספים, והקרן שילמה לפוליטיקאים בכירים, כולל, לכאורה, ראחוי. אבל כשיש מחוז מורד, זה לא הזמן לדבר על שחיתות.
שימור הסכסוך משרת גם את תומכי העצמאות בקטלוניה. השחיתות פושה גם במחוז, שלעיתים חושב שהוא יותר מוצלח. וגם כאן הריקבון מגיע לרמות הכי גבוהות. ז'ורדי פוז'ול, שאותו אפשר לתאר כ"בן-גוריון של קטלוניה המודרנית", צבר הון של כ-100 מיליון אירו והיה מעורב בהלבנת כספים באנדורה. גם בארזים נפלה השלהבת ויש גם שחיתות בקרב אזובי הקיר בכל רמות השלטון.
חשיפת הפרשות של פוז'ול פגעה בתמיכה בעצמאות ב-2014. היחס של מדריד מאפשר לפוליטיקאים בקטלוניה להאשים את הממשלה המרכזית בכל הצרות, אף שמדיניות הצנע המקומית לא שונה בהרבה מהמדיניות של הממשלה המרכזית.
תוצאות לכולם
למרות הניסיונות למנוע את ההצבעה, בסוף משאל העם נספרו כ-2.26 מיליון פתקי הצבעה מתוך כ-5.3 מיליון בעלי זכות הצבעה. אחוז ההצבעה עמד, אם כך, על כ-42 אחוזים. ממשלת קטלוניה טוענת שעקב סגירת כ-400 בתי ספר, כ-800 אלף בני אדם לא יכלו להצביע, ושבהינתן תנאים רגילים - אחוז ההצבעה היה מגיע לכ-55 אחוזים. בכל מקרה מדובר על אחוזי הצבעה נמוכים.
כ-90 אחוזים הצביעו בעד עצמאות קטלוניה. רוב המתנגדים לעצמאות בחרו להישאר בבית בזמן קיום המשאל, שהוגדר לא חוקי, כדי לא לתת לו לגיטימציה. ממשלת ספרד ממשיכה וטוענת ש"לא היה משאל" וגם מצביעה על אי-סדרים: לא היו מעטפות, אפשר היה להצביע בכל מקום - וההחלטה להצביע בלי מעטפות ובכל מקום התקבלה בבוקר ההצבעה. לספרדים היה כמובן חלק ביצירת אי-הסדרים האלו, כמו למשל שיבוש מערכות המחשוב של ועדת הבחירות הקטלאנית.
המשך הדשדוש, הידרדרות נוספת או משבר שיוצר הזדמנות?
תרחיש 1: התוצאות של משאל העם מאפשרות לכל צד לטעון את טענותיו ולהמשיך במאבקו. כאמור, זה משרת את הפוליטיקאים.
אבל ייתכן שנפל דבר במשאל של 1 באוקטובר. האלימות שהפגינו המשטרה והמשמר האזרחי (כוח משטרתי-צבאי שמזכיר את מג"ב הישראלי) הזכירה לרבים את הימים האפלים של משטר פרנקו. התמונות של משטרה שועטת לעבר אזרחים שמרימים ידיים משנות את המצב.
תרחיש 2: האפשרות השנייה של הקטלאנים היא להכריז עצמאות. למרות אחוז ההצבעה הנמוך, ייתכן שהפרלמנט הקטלאני יקבל החלטה על הכרזת עצמאות חד-צדדית. כרגע נראה שנשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון נרתע מהכרזה כזו, אבל משאיר את האפשרות פתוחה. להכרזת עצמאות אין משמעות בשטח: לקטלוניה אין צבא, וחשבונות הבנק של ממשלת המחוז נמצאים בשליטת הממשלה המרכזית במדריד. עם זאת, צעד כזה יהיה הסלמה נוספת ויקרע את החברה הקטלאנית.
ספרד יכולה להגיב בהשעיית האוטונומיה, סעיף 155 לחוקה, שנחשב ל"אופציה הגרעינית". לקטלוניה יש כוח שיטור חמוש שהיה נתון בין הפטיש לסדן. ממשלת ספרד שילשה את כמות הכוחות במחוז. המשך ההישארות שלהם מול כוח שאמור להיות נאמן למדינה עצמאית יוצר תרחישים מסוכנים של מלחמת אזרחים, 80 שנים אחרי ההפצצות הראשונות של ברצלונה במלחמת האזרחים הידועה הקודמת.
היום (יום ג') נערכת ברחבי קטלוניה שביתה כללית במחאה על אלימות הרשויות הספרדיות. הזמן הפנוי הוא הזדמנות להפגנות נוספות. הארכת השביתה וצעדים פוליטיים נוספים רק יגבירו את המתח.
תרחיש 3: אפשרות נוספת שעומדת על הפרק היא קיום דיאלוג. הקטלאנים קוראים לתיווך ללא תנאים. אחת הדמויות הבולטות במחנה הקטלאנים היא ראש עיריית ברצלונה אדה קולאו. קולאו אף פעם לא הביעה תמיכה בעצמאות קטלוניה, אבל בהחלט תומכת בזכות הצבעה לעצמאות ואף הצביעה בעצמה במשאל העם שנערך ביום ראשון. הדמות הבולטת בספרד בהקשר זה היא מנהיג האופוזיציה פדרו סנצ'ז. בידיו של סנצ'ז, מנהיג הסוציאליסטים, היכולת להפיל את הממשלה של ראחוי, שהיא היום ממשלת מיעוט. המפלגה הסוציאליסטית אפשרה את ההשבעה של ראחוי בשנה שעברה וגם תמכה במדיניות שלו למניעת המשאל בקטלוניה. מפלגתו של סנצ'ז יכולה לשנות כיוון לאור האלימות ולמשוך את התמיכה שלה בממשלה במדריד.
המשבר הגדול יוצר סדק בין הגישה הקשוחה של תומכי הכרזת העצמאות החד-צדדית לבין ראחוי. ראש ממשלת ספרד אפילו לא טרח לאחל החלמה לפצועים, דבר שכל פוליטיקאי זוטר עושה. לתוך הסדק הזה יכולה להיכנס האופוזיציה בספרד. הסוציאליסטים יכולים להפיל את הממשלה. בחירות חדשות בספרד יגרמו לרבים בקטלוניה לרצות לחכות עם הכרזת עצמאות, עד שהמצב הפוליטי בספרד יתבהר. זה יאפשר לרוחות להירגע ולדיאלוג להתקיים. עצם גילוי המנהיגות ואיום בהפלת הממשלה יכול לשנות את התמונה. עד כה הציע סנצ'ז יותר אמפתיה מראחוי, אבל בהחלט לא הציע אלטרנטיבה.
מדובר באחד המשברים הגדולים בספרד המודרנית, והוא מאיים גם על האיחוד האירופי, שעדיין מתאושש מהמשבר הכלכלי, משבר החוב, עליית הכוחות הפופוליסטים ועזיבת בריטניה את גוש המדינות. משברים יוצרים הזדמנויות לשינויים חיוביים אבל גם הזדמנויות למשברים יותר גדולים. הימים שאחרי קריטיים לא פחות מהיום האלים של משאל העם בקטלוניה.
לקחים לישראל?
יש הבדלים גדולים מאוד בין הסכסוך הערבי-ישראלי לבין מה שקורה בספרד, וההבדל הבולט הוא רמת האלימות. המראות מברצלונה זעזעו את העולם. תמונות דומות מהמזרח התיכון לא מגיעות לחדשות. ואולם כן ניתן להשוות את הגישה של ממשלת ספרד לגישה של ממשלת ישראל: לנהל את הסכסוך - לא לא לנסות לפתור אותו. רוב הזמן זה מצליח; הבעיות הביטחוניות תמיד יותר חשובות מהבעיות הכלכליות והמשך המצב הקיים נוח לפוליטיקאים. אז למה לנסות לשפר אותו? גם בארץ מפלגות האופוזיציה מציעות אלטרנטיבות מעוררות השראה. וגם בארץ - לאירועים יש דינמיקה משלהם ודברים יכולים לצאת משליטה. אולי בשלה השעה לחתור לפתרון?
יוחאי עילם הוא ישראלי שחי במרכז ברצלונה יותר משש שנים ועוקב מקרוב אחרי ההתרחשויות הפוליטיות במחוז
לפנייה לכתב/ת 
