האש מאחורי נור
השף מאיר אדוני פתח מסעדה חדשה במנהטן והמומחית שלנו ישבה איתו לשיחה פתוחה על המסע במעלה בסולם הקולינרי. טעם מקומי, טור חדש
אני, אני, אני
כבר תקופה שאני מחכה לראיין את השף מאיר אדוני. טוב, אולי לא בדיוק לראיין (החלום להיות אופרה ווינפרי עדיין בשלבי התהוות), אבל בהחלט רציתי לשאול אותו כמה שאלות אישיות. למשל, איך לעזאזל נער צעיר מאילת, שאת האהבה שלו לבישול למד במטבח של סבתא, הצליח להגשים חלום ולפתוח מסעדה בניו יורק. אחרי הכל, הוא לא ממש צפה בתוכניות בישול של ג'וליה ציילדז בטלוויזיה (בכל זאת, מדובר בימים שבהם בישראל אפשר היה רק לחלום על טלוויזיה בכבלים).
אדוני, בעיני, הוא יזם קולינרי. חלוץ של המטבח המזרח תיכוני, שיודע לשלב בהרמוניה טעמים וליצור חוויה בלתי נשכחת. המסעדות שלו רחוקות מלהיות גימיק חולף. הן גורמות לך לחזור תמיד עם טעם לעוד, במיוחד הודות למרכיבים הטריים שמהווים אלמנט כל כך מרכזי בבישול שלו.
מי שמעודכן בכל החדשות החמות של עולם הקולינאריה או משתדל לעקוב אחרי כמה מהשפים המוכרים בעולם ברשתות החברתיות, נתקל וודאי בחדשות על מסעדת "נור", המסעדה החדשה של אדוני, ממש בסמוך ליוניון סקוור בניו יורק. המנות שהוא מכין צולמו ופורסמו בחודשים האחרונים, כאילו היו בעצמן סלבס של ממש.
האמת היא, שאותי פחות עניין (בשלב זה) מה מגישים הערב הסרוויס, רציתי לגלות קצת יותר על האדם שעומד שם במטבח. אל תתבלבלו, אני אוהבת אוכל. מאד. ומטור לטור תגלו עד כמה, אבל הסיפוק שלי מורכב לפני הכל מהאנשים והסיפור שלהם.
אלוהי האינסטוש
סביר להניח שלולא האפשרות לשלוח הודעות פרטיות באינסטגרם, היה לוקח לי קצת יותר זמן לשבת מולו בכסא הירוק-ליים שעליו אנחנו יושבים כשאנחנו נפגשים ב"נור". בין היכולת שלי לנדנד כשאני רוצה משהו לפתיחות והנכונות שלו, הצלחנו לנצל 10 דקות בלוח זמנים העמוס והמטורף של אדוני לשיחה אישית. אני בדרך כלל אדם לא חרדתי במיוחד, אבל אני אשקר אם אגיד שלא הייתי לחוצה קצת, לפגוש את הפנים המדוברות של יוניון-סקוור.
אנחנו נכנסים פנימה אל המסעדה שעדיין לא נפתחה באופן רשמי, ומיד מגישים לנו מים וקפה ערבי בפינג'אן. אדוני לוחץ לי את היד בלחיצה חזקה שמלווה בחיוך. הוא נינוח, ידידותי ובעיקר מאד מזמין. התאורה מעומעמת. המקום עצמו יפהפה. העיצוב פשוט עם עיטורים מזרח-תיכוניים. קשה לזכור שאת יושבת באחת המסעדות המדוברות ביותר, שכבר הספיקה להופיע ברשימת 20 המקומות החמים של הניו-יורק טיימס. התחושה היא שאנחנו יושבים בסלון של אדוני.
אולי זה במכוון. אדוני הלא, הולך לבלות עכשיו הרבה מאד זמן רחוק מהבית, כך שיצירת חלל שני מוכר וחם נשמע די הגיוני. יש משהו חם ומזמין באירוח מזרח תיכוני. "הכנסת אורחים" היא חלק מהותי במסורת האירוח היהודית, עוד מימי אברהם אבינו וגינוני האירוח שלו באוהל. אמנם לא אוהל במדבר, אבל בית זה בית. לבוש בג'ינס, חולצת טישרט וכובע מצחייה, אדוני מתיישב מולי לדבר על התחלות חדשות והמשמעות של הצלחה.
החלום לפתוח מסעדה בניו יורק היה דבר שאדוני תמיד ידע שיתגשם. לא במובן הזחוח או המתנשא של המילה , אלא בצורה שממחישה שהוא מחובר לחלומות שלו כבר מגיל צעיר. הוא מספר לנו על התקופה שלו כשף צעיר ועל איך, כששאלו אותו היכן הוא רואה את עצמו בעתיד, ענה: "אני אעבוד בישראל ובניו יורק. הם הסתכלו עליי כמו על משוגע", הוא מוסיף. הוא ידע שהגשמת החלום הזה תהיה כרוכה בהרבה עבודה ולא מעט מאבקים, שילוב שישראלים מבינים היטב. זו תכונה שהוא מקשר למצב הגיאו-פוליטי של החיים בישראל, שהופכים אותך לקשוח יותר, חזק יותר ולפעמים כזה שמאלץ להשתמש במרפקים כדי לפלס את הדרך בין אלה שלא תמיד יודעים לפרגן על ההצלחה. הוא טוען שמהישראלים הוא מרגיש חום ותמיכה בכל הקשור למסע שלו אל העיר הגדולה ושהישראלים המקומיים גאים בו ובהצלחה שלו.
"יש מחיר לנסיון הזה להגשים את החלומות שלך", הוא אומר. "מחיר ההצלחה, עבורו,(כמו עבור הרבה שפים) הוא מעט הזמן שנשאר כדי לבלות עם הילדם והמשפחה". הוא מבלה תקופות ארוכות רחוק מהבית, אבל הוא אומר שכשהוא איתם – הם מקבלים את מלוא תשומת הלב. לפחות זה. עשר הדקות שלנו חלפו כבר מזמן, אבל אנחנו ממשיכים לשוחח. ככל שאנחנו מתקדמים, אני מבינה שמאיר אדוני הוא לא רק שף, הוא גם מורה. לחלק מהתלמידים שלו כבר יש מסעדות מצליחת משלהם, וכאופייני למורה טוב, כשהוא מספר עליהם ועל ההצלחות שלהם, הוא מתמלא גאווה. להפוך חזון למציאות זה תהליך ארוך, אבל הוא מאמין שכל דבר מגיע בזמן הנכון לו; זו אמונה שמלווה אותו גם במסע הנוכחי בניו יורק.
"גם כשכל האנשים סביבי חשבו שאני משוגע – לעלות על מטוס לניו יורק בכל הזדמנות שהיתה לי, לפגוש שותפים פוטנציאלים – עדיין הלכתי על זה. הכנה מראש וציפייה הם המפתח להכל. כשהרגע הנכון מגיע, אתה צריך להיות מוכן כדי לתפוס אותו".
מריר-מתוק
אדוני כבר צריך ללכת ולהתכונן לקהל ארוחת הערב, אבל לפני שאני משחררת אותו לעבודה, אני חייבת להציץ אל תוך המטבח- המקום האהוב עליי בבית. הוא לוקח אותי לשם בשמחה ומכיר לי את הצוות שעובד איתו. "איפה הנשים?" אני שואלת. "אל תדאגי", הוא אומר. "הן כאן, כרגע בהפסקה. נשים", הוא ממשיך באיזון של כנות וחיוך, "הן מקור הכוח, חזקות הרבה יותר מגברים. פעם הבאה שתחזרי נכיר לך את שאר הצוות". התחבקנו כמו שאנחנו הישראלים יודעים, הודתי לו על הזמן שהקדיש לי ועל העבודה המשותפת שלנו יחד, להביא עוד כישרונות ישראליים לסצנה הניו-יורקית. הוא מלווה אותי ליציאה וממש לפני שאני עוזבת, אני שואלת אותו אם הפתיחה של נור לוותה ברגשות מעורבים. "לפעמים הדרך אל החלום מרגשת הרבה יותר מהחלום עצמו. ברגע שנור נפתחה", הוא מסביר, "ידעתי שאני אתן לה את כולי, אבל גם ידעתי שאני יכול להתחיל לחלום את המקום הבא שלי". בימים האחרונים, דרך האינסגרם, גילינו שאדוני כבר מתקדם אל עבר החלום הבא, ככל הנראה עם עוד מסעדה בתפוח הגדול, כנראה מסעדה כשרה מקומית.
אדוני ממשיך לחתור להגשים את החלומות שלו. חלומות שהם בית ומסעדה, ובעיקר מקום שמספק לסועדים בו לא רק אוכל מהמזרח התיכון, אלא ישר מהלב.
מוריאל לוטן, מומחית קולינאריה ומייסדת האתר mekomee
תחשוף בפנינו מדי שבוע את המסעדות והטעמים הכי חדשים, טרנדיים, יוקרתיים או שווים בעיר הגדולה
