או סקנדל או פסטיבל
ספרד מלאת רוח הנעורים הביסה את אלבניה 0:3 ועלתה למונדיאל אחרי קמפיין מעולה, אבל מקווה שפרשת פיקה והמתחים בתוך המדינה לא ישפיעו על ההכנות לרוסיה
הנבחרת שנראה מחר בטדי היא לא אותה ספרד שתשחק בקיץ ברוסיה. ג'רארד פיקה ודויד סילבה מוצהבים, תיאגו אלקנטרה נפצע ובסגל לא נמצאים עוד שחקנים משמעותיים ולא כשירים כמו אנדרס אינייסטה, אלבארו מוראטה ודני קרבחאל.
משום שב-0:3 על אלבניה שלשום – משערים של רודריגו (16), איסקו (23) ותיאגו (26) – ספרד הבטיחה את העלייה למונדיאל, ולמרות שז'ולן לופטגי אמר שספרד הגיעה לירושלים "להיות תחרותית", כנראה נחזה בהרכב ניסיוני יותר.
מהמשחק הזה אי-אפשר יהיה ללמוד הרבה. אבל מהמשחק מול אלבניה ומכל הקמפיין עלו שני דברים חשובים מאוד שאפשר לקחת קדימה, אחד שיכול לעצב את ספרד ואחד שיכול לנפץ אותה. והחודשים העצבניים שלפני הנסיעה לרוסיה יקבעו איזה מהם יהיה הקריטי יותר.
הציור וגרגר האבק
לופטגי ניסה לגייס את רוח האחדות אחרי הניצחון שלשום, והחמיא לאוהדים באליקנטה שהריעו לפיקה כאשר הוחלף בדקה ה-60. הוא גם ניסה להמעיט מחשיבות הסערה סביב בלם ברצלונה התומך בעצמאות לקטאלוניה בימים הבעייתיים שעוברים על ספרד: "זה כמו להביט בציור ולחפש גרגר אבק". אבל זה לא גרגר אבק, אלא כתם מעצבן על השיש היוקרתי שאיש לא מצליח לנקות. כבר מספר שנים אוהדי הנבחרת שורקים לו בוז, ולמרות שהקהל באליקנטה היה בוגר וניסה גם לעודד אותו, היו רבים שהמשיכו למחות נגדו. זה קרה גם באימונים.
פיקה, עדיין מטובי הבלמים בעולם, משחק תחת לחץ עצום. הקרב הלאומני מוציא ממנו המון כוחות רגשיים. לפני שנה הוא הכריז כי יפרוש מהנבחרת לאחר המונדיאל בגלל המצב, ובשבוע שעבר כבר נשבר בעקבות אירועי משאל העם בקטאלוניה. הבלם התראיין בדמעות אחרי ה-0:3 של ברצלונה מול לאס פלמאס בקאמפ נואו הריק, אמר שזו הייתה החוויה הגרועה בחייו והבהיר כי יעזוב את הנבחרת אם ללופטגי או להתאחדות תהיה בעיה איתו.
ואל תזלזלו גם במה שקורה במדורי הרכילות. אם יש אמת בדיווחים על כך שפיקה נפרד מאם ילדיו, הזמרת שאקירה, הרי שהוא מתמודד עם משבר גם בחייו האישיים. הוא מושך אש מכל כיוון כסלב ספורטיבי/פוליטי, ולא יוכל להמשיך זמן רב בצורה כזו. הפוטנציאל הנפיץ באמת הוא ביחסים בין פיקה לשאר הסגל. שימו לב לתגובה של איסקו אחרי הניצחון על אלבניה. בין כל ה"הוא מחויב לנבחרת, שחקן חשוב עבורנו", קשר ריאל מדריד גם אמר: "היחס מהקהל? הוא הביא את זה על עצמו".
היריב הקבוע והשותף להגנה, סרחיו ראמוס מריאל, התעקש השבוע שהיחסים בין השניים מצוינים, אבל גם ביקר את ההתגייסות של פיקה לטובת קטאלוניה, ואמר כי היא לא תעזור "אם הוא לא רוצה שישרקו לו בוז". הידרדרות נוספת במצב בספרד יכולה לקרוע את הסגל לגזרים. כבר ראינו בעבר איך צרפת והולנד שילמו את המחיר המקצועי על יחסים רעועים בין השחקנים.
הקטאלנים הם מיעוט בסגל הנוכחי – לפיקה מצטרפים בוסקטס, ג'ורדי אלבה וסרג'י רוברטו – אבל בשעת חירום אנשים נוטים לתפוס צדדים, ואפילו שחקנים שקטים וא-פוליטיים עלולים להיגרר פנימה. אינייסטה, ספרדי יליד חבל קסטיה לה מנצ'ה הנחשב לסמל של בארסה, ניסה לתפקד על תקן המרגיע הלאומי וקרא להידברות בין ספרד לקטאלוניה (קצת לפני שסיכם על חוזה לכל החיים בברצלונה). פיקה אינו "מאמי לאומי" כמוהו. לישראל הוא כבר לא הגיע – לופטגי נתן לו אישור לחזור לברצלונה בגלל הכרטיסים הצהובים – מה שייתן לו אפשרות להתקרר מחוץ לחדר ההלבשה. ובספרד מקווים שכל העסק יתקרר, כי או שיאבדו שחקן הרכב חשוב, או שנוכחותו תיצור סדקים.
יריית הפתיחה בירושלים
הדבר החשוב השני שצריך לקחת קדימה הוא שלופטגי היה האיש הנכון במקום הנכון. כדי לקדם חילופי דורות, שווה שגם המאמן יהיה צעיר, ואחד שמכיר טוב את השחקנים שלו. הוא לקח את הבסיס של הנבחרת הצעירה איתה זכה בירושלים ביורו עד גיל 21 ב-2013, והפך אותו לבסיס של ספרד.
בערך חצי משחקני הסגל של אותו טורניר, 11 מ-23, היו השנה בסגל הבוגרת. שישה מהם שיחקו מול אלבניה, וכנראה שהמספר היה קופץ לשמונה אם מוראטה וקרבחאל היו כשירים. פיקה, ראמוס, סילבה ואינייסטה הם השלד הוותיק, אבל הנבחרת של לופטגי – בצעד שהלך והתחדד לאורך הקמפיין – בנויה על האנרגיות של דור 2013, בתוספות כישרונות מסעירים כמו סאול ניגס ומרקו אסנסיו.
והכדורגל, יש לציין, נהדר. רק כשמביטים לאחור, ורואים שחואן מאטה, ססק פברגאס ודייגו קוסטה כבר לא בתמונה, מבינים שחילופי הדורות כבר התבצעו, ובצורה מושלמת. עכשיו נשארה רק שאלה אחת. כששריקת הפתיחה תישמע ברוסיה, ידבר על הדור הלוהט החדש, או על הצרות? הסיכויים לאופציה השנייה נמוכים יותר, אבל גבוהים מספיק כדי להלחיץ את ספרד.
לפנייה לכתב/ת 
