הקהל ברח מהאולם, ולא הפסיק לשבח: ראיון עם במאי הזוועתון התורן של פסטיבל קאן
בסרט הביכורים שלו, העוסק בחטיפת זוג יהודי באזור הקווקז ויוקרן בפסטיבל חיפה, שילב קנטמיר בלגוב קטעי שיסוף גרונות של חיילים רוסים המתכתבים עם חומרי התעמולה המדממים של דאעש. "אי אפשר להחלים מחוויית הצפייה בסרטונים כאלה", מספר הבמאי בן ה-26 על הבחירה שהבריחה רבים מהקרנת הבכורה בפסטיבל קאן, ומגלה גם כיצד למד מרבנים לא להסתבך עם היידישע מאמע. ראיון
מדי שנה המבקרים בפסטיבל קאן נהנים משמש מלטפת ובריזה מרעננת בחסות הריביירה הצרפתית. לצדם, גם סלבריטאים רבים מגיעים העירה כדי להפיץ מזוהרם הפנימי ביום וגם בלילה, בשירות חברות ההפקה. חוויות מענגות מוצעות גם לאלו שהגיעו לאירוע היוקרתי לא כדי לראות ולהיראות, אלא כדי לחזות במיטב שיש לקולנוע הבינלאומי להציע.
על פי רוב הם זוכים לחוויות מענגות ומשובבות נפש מול המסך, אולם מדי פעם מוצגים בפסטיבל סרטים, בהם משולבים רגעים קשים מנשוא שמעוררים זעזוע קשה בקהל. ב-2002 למשל נרשמה נטישה גדולה של צופים במהלך בכורת "בלתי הפיך" של גספר נואה בעקבות סצנת האונס של מוניקה בלוצ'י. ב-2009 חווה לארס פון טרייר מקרה דומה בהקרנת "אנטיכרייסט" הבוטה שלו. השנה התנסה בכך קנטמיר בלגוב הצעיר עם סרטו הראשון "קרבה".
הדרמה הרוסית המטלטלת הוקרנה במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן - התוכנית השנייה בחשיבותה. תקציר הסרט גילה כי העלילה מבוססת על מקרה אמיתי של חטיפת זוג צעירים יהודיים מהעיר נלצ'יק שבצפון הקווקז, והיא מציגה את התמודדות בני המשפחה עם המשבר, שמאיים לערער את היחסים השבריריים של הקהילה היהודית עם האוכלוסייה הקברדיאנית המוסלמית סביבם. מה שהתקציר לא חשף הוא שברגע אחד בעיצומו של הסרט מוצגים קטעי וידאו אותנטיים משנות ה-90 המתעדים הוצאות להורג של חיילים רוסיים על ידי מורדים צ'צ'נים. קטעים אלה, גם אם מטושטשים למדי, מציגים את החיילים כשהם מתחננים לחייהם ללא הועיל, לפני ששוביהם משספים את גרונותיהם מול המצלמה. מראות זוועה המזכירים לנו את סרטוני התעמולה המדממים של דאעש, כפי שהופצו בשנים האחרונות באינטרנט ובמהדורות החדשות.
"מדובר בסרטונים שהופצו בזמנו על ידי המורדים הצ'צ'נים ואפשר למצוא אותם עד היום באינטרנט. זה מזעזע את הצופים יותר מכל סרט אימה מכיוון שמדובר בקטעים דוקומנטרים שתיעדו אירוע שקרה באמת", אומר בלגוב בראיון ל-ynet שנערך אחרי בכורת "קרבה" בפסטיבל קאן. האירוע המרגש ביותר בחייו הצעירים של הבמאי הרוסי בן ה-26, הופר בעקבות נטישתם של צופים רבים בתגובה למראות הקשים והמצמררים ששולבו בסצנה מרכזית בסרט. הם חזו על המסך הגדול באילנה היהודייה כשהיא מבלה לילה בבית אהובה זאלים וחבריו הקברדיאני. הם צורכים סמים ואלכוהול וצופים בטלוויזיה בה משודר תחילה קליפ של הזמר טימור מוצרייב, ובו קריאה למוסלמים לעלות לירושלים בשם אללה.
להסתה המוזיקלית הזו מתווסף התיעוד משדה הקרב בצ'צ'ניה. תחילה מוצגות גופות מרוטשות על הקרקע. בין לבין מסתובבים מורדים צ'צ'נים מזוקנים וחמושים. אחד מהם נראה בברור כשהוא חותך את גרונו של חייל אזוק השכוב על הרצפה. בהמשך חבורה של צ'צ'נים אוחזים בחייל רוסי המתחנן על חייו. "אני רוצה לחיות, בבקשה, אני לא רוצה למות. אני לא אשם במלחמה" הוא זועק, בעוד הם כובלים אותו כשפניו כלפי מטה ומוציאים אותו להורג תוך כדי קריאות כנגד פשעי ממשלתו.
למרות הזעזוע, בלגוב עומד על כך שמראות הזוועה חיוניים להמחשת האווירה של סרטו. "זה תמיד סיכון לשלב קטעים דוקומנטרים בסרט עלילתי כי בסופו של דבר הדוקומנטרי תמיד מנצח", הוא מסביר, "השילוב של הסרטונים הללו אפשר לי להדגיש את התובנה אליה מגיעה הדמות של אילנה שיכולות להיות השלכות קשות ביותר למצב בו היא נמצאת כאישה יהודייה בין גברים קברדיאנים שעשויים להיות עוינים. הקטעים הללו גם מתמזגים בהקשר הכללי של הסרט שלי, שכן כל הדמויות שוכנות בסמוך לאזור של לחימה והאווירה המכבידה משפיעה עליהם".
סרטי הסנאף שנראים על המסך מציגים התנהגות בלתי אנושית, אבל גם האפשרות שמישהו צופה בהם נראית לא הגיונית, בלתי נתפסת ממש. מצד שני, סרטונים דומים מתוצרת דאעש משודרים שוב ושוב בטלוויזיה ומושכים את תשומת לבם של רבים מגולשי יוטיוב ופלטפורמות וידאו אחרות. בלגוב מודה כי כנער קברדיאני בנלצ'יק נשבה בקסמה של האלימות הגרפית הבוטה והאותנטית שנחשף אליה בצעירותו. "זה מבוסס על ניסיון החיים האישי שלי. כשהייתי בן 13 נהגתי לצפות בקטעי וידאו מהסוג הזה עם חבריי", הוא מתוודה.
מבחינה אישית הסרט הוא דרך להתמודד את החוויה ההיא?
"אני לא יכול להחלים מהחוויה ההיא. כשאתה צופה בדברים כאלה זה נשאר איתך לנצח. אי אפשר להתרגל לזה, כי לא ניתן לשכוח את המראות הקשים הללו. מה שהיה חשוב לי זה לא רק להראות איך המוות נראה, אלא גם איך זה נראה שרוצחים את הרוח ואת הקיום הנפשי. אנחנו יכולים לחזות בחייל מאבד את חייו רגע אחרי רגע, אבל הדבר העיקרי הוא לא זה שהם חותכים את גרונו אלא הדברים שהם אומרים לו תוך כדי".
באופן טבעי קשה לנתק את הזיקה בין האכזריות הבלתי נתפסת של המורדים הצ'צ'נים כשהם מתעללים, מענים ובסופו של דבר הורגים את החיילים הרוסים האומללים לבין זו של פעילי דאעש במזרח התיכון, עשרים שנה אחרי. בלגוב אינו מתכחש להקשר האקטואלי הזה, והוא אף מגלה כי שיבוץ הקליפ של מוצרייב נועד כדי לחזק את הקשר בין זוועות העבר לאלו של ימינו. "השיר הזה היה מאוד חשוב עבורי כי הוא נשמע שוב ושוב בזמנו באזור", טוען הבמאי, "מה שמדהים הוא שמוצרייב ניבא בשיר מה יקרה בעתיד בכל הנוגע לדעאש".
אחד הדברים המפתיעים ביצירה הבוגרת והנועזת של בלגוב הצעיר היא מידת הרגישות שהוא מגלה כלפי הגיבורים היהודיים של סרטו. המבט האינטימי שלו מביע המון רוך והזדהות עם מצבם. תחילה כשהם חוגגים את אירוסי הבן בטקס כשר למהדרין על פי כללי המסורת, ולאחר מכן בשעת המשבר לאחר שנודע להם כי בנם דוד (בנימין כץ) וארוסתו נחטפו על ידי כנופיה מקומית (סצנת החטיפה אגב אינה נראית). החרדה לגורל הבן הולכת וגוברת, ובני המשפחה מנסים להשיג את כספי הכופר - כל אחד בדרכו הנואשת. בעוד ההורים אבי ועדינה מתחננים לחברי קהילה היהודית שתומכים חלקית, אילנה יוצאת ביוזמה משלה מחוץ למרחב הצפוף והמגונן של ביתה ומחפשת אחר אחיה בקרב האוכלוסייה המקומית. מערכת היחסים הרומנטית שהיא חולקת עם זאלים הקברדיאני טוב הלב מסבכת את העניינים מול חבריו ומול בני משפחתה.
כאמור, "קרבה" משחזר בחלקו אירוע אמיתי של חטיפת זוג יהודי בנלצ'יק, בירת קברדינו-בלקריה, ב-1998 (רגע לפני עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון). בלגוב שנולד וגדל בעיר שמע על המקרה לפני שלוש שנים, והחל לפתח את התסריט בהשראתו. "הסיפור עורר בי סקרנות ופניתי לתחקיר שכלל שיחות עם ראשי הקהילה היהודית באיזור", הוא אומר, "מה שהיה לי מאוד חשוב מבחינה מבנית הוא שלא רציתי שאנחנו הצופים נחזה בחטיפה עצמה, כי למרות שזה אירוע מכונן - זה לא מרכז הסיפור. רציתי לתת את רוב כובד המשקל ליחסים בתוך המשפחה".
"קרבה" מבטאת גם קרבה גדולה של הבמאי בתוך המרחב הקולנועי שהוא יצר, ולעתים נדמה כי בתיווכה של המצלמה, הוא עצמו נוכח כחלק מהמשפחה ומספק מבט עדין על המתרחש בתוכה. "שבעים אחוז מהסיפור הזה מבוסס על התנסויות ותחושות אישיות שלי. למרות שאני לא יהודי אלא קברדיאני, הקשרים בתוך המשפחה הם דברים שהתנסיתי בהם במהלך חיי", הוא מנמק את הגישה שלו, "הייתה לי בת זוג יהודייה, והכרתי את משפחתה. אבל כחלק מהתחקיר לתסריט התייעצתי עם רבנים. רציתי להעמיק ולהיות מדויק. למדתי על האוכל והרבנים הסבירו לי לגבי המסורת. כך למשל סיפרו לנו שזה לא ראוי לפי המסורת היהודית להציע טבעת לאישה כחלק מטקס האירוסין. אבל כל זה לא היה חשוב כמו תיאור היחסים בין בני האדם בתוך המשפחה ומחוץ לה".
המשפחה היהודית שאתה מציג שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים מהקולנוע האמריקאי ומדרמות קומיות מהזן שיוצרים וודי אלן, נואה באומבך או האחים כהן.
"אני חושב שזה לא עניין של הלאום או המדינה, אלא הסביבה הסוציו-אקונומית והתרבות. ניו יורק היא לא נלצ'יק, ארצות הברית היא לא רוסיה. אם היינו גרים בניו יורק, הסיפור הזה לא היה מתקיים".
אפשר להרגיש שאתה ממש נמשך לדמויות היהודיות, בניגוד לבני עמך שמוצגים כבריונים נוקשים.
"יש תכונות מאוד דומות בין שתי הקהילות. גם היהודים וגם הקברדיאנים מתעקשים לשמור על המסורת שלהם בסביבה לא פשוטה, הם מאוד שמרנים ונאחזים בשורשים. עם זאת, מה שאני אוהב בתרבות היהודית זה מבנה של המשפחה שנוטה להיות מטריארכלי, האמא היא זו שמנהלת את העניינים. אני מאוד נמשך לכך באופן אישי. זה מאוד שונה מהתרבות הקברדיאנית שבה האבא הגברי הוא ראש המשפחה. הבעיה של חברי הקהילה הקברדיאנית היא שהם באמת קשוחים ונוקשים. אפשר למצוא בהם עדינות אבל היא חבויה. הם מפחדים להסתכל במראה ולגלות את הרכות שבתוכם, ובוודאי לחשוף אותה בפומבי. אני לא שופט אותם. כל יוצר חייב להסתכל על הדמויות שלו ולהבין אותן".
איך אתה מעריך שצופים יהודים יקבלו את הסרט, ואיך אלו הקברדיאנים?
"אני חושב שהן אלה והן אלה יאהבו את הסרט כי הוא גורם לך להעלות ספק בנוגע למבנה הקהילה והערכים של החברה".
