אלישע לוי: שרשרת טעויות נחמדות

אלישע לוי הוא מאמן נחמד, אך חוץ מנחמד אין לו הרבה דברים נוספים. להפך הוא אחד המאמנים עם סך המגרעות הגדול ביותר מהמאמנים שקיימים היום בכדורגל הישראלי. נכון שהרבה יקפצו ויגידו - הרי הוא הביא למכבי חיפה שתי אליפויות והעפלה לליגת האלופות. מי שזוכר את אותן עונות יודע שהליגה הייתה בינונית, וחיפה נהנתה מסגל חזק מאוד שהיה צריך "לקרוע" את הליגה - אבל הירוקים ניצחו המון משחקים ביכולת פושרת מאוד. ולא ניתן למחוק לה את העובדה שהייתה הקבוצה הראשונה שסיימה את שלב הבתים של ליגת האלופות עם 0 נקודות ו-0 שערי זכות.

יש לאדון לוי כמה בעיות עיקריות, וראשית מדובר באמונה העיוורת בשחקנים שהוא אוהב. להיכנס להרכב של אלישע זה הדבר הכי קשה. הוא מאמין בשחקן, לא חשוב כמה הוא לא טוב. הדוגמה הטובה ביותר היא שלוי העדיף את ג'ון קולמה על פני אדריאן סילבה (כן, אותו סילבה ששיחק בגמר היורו במדי פורטוגל). עוד בעיה ניכרת היא חוסר היכולת בשינוי הטקטיקה. לוי מאמין בצורת משחק מאוד ברורה, והיכולת שלו לשנות אותה תוך כדי משחק היא קטנה עד אפסית. המשחק שבלוני, החילופים לרוב הם שחקן על שחקן באותה עמדה, והיכולת לגיוון ושינוי משחק אינה קיימת. חיסרון נוסף כנראה נובע מכך שהעביר את רוב הקריירה שלו בקבוצות קטנות. זו המחלה של ללכת אחורה ולהסתגר כאשר הקבוצה שלך מובילה, במקום ללחוץ ולנסות לדרוס ולסיים את המשחק כמה שיותר מוקדם.

אלישע. לא מתאים(צילום: עוז מועלם)

לפעמים מורגש שאלישע פשוט לא רואה את אותו המשחק שאלפי צופים ראו, משחק שבלוני וחלש מול נבחרות שאמורות להיות חלשות מאיתנו. ופעם אחר פעם הוא עומד בסיום המשחק מול המצלמות ומשקר כשהוא מספר כמה הנבחרת שיחקה טוב, שלטה בכדור, הניעה אותו ונלחמה.

בנוסף לאלישע, הנבחרת סובלת מהמחלות הרגילות של השחקן הישראלי - חוסר יכולת פיזית ומנטלית וגם חוסר רצון להיות בנבחרת. כשרואים את תומר חמד מול איתי שכטר, רואים בדיוק את הבעיה. בלי לזלזל בשכטר, שהוא לעצמו שחקן טוב, ניתן לראות בבירור את ההבדלים הפיזיים הבולטים בין השניים. חמד יכול להשתמש בגוף שלו על מנת ליצור מצבים, להתקדם ולכבוש, בעוד ששכטר מחכה לכדור במצב טוב או נופל ברחבה. ומעל הכל בולט חוסר המחויבות כלפי הנבחרת. כשערן זהבי מרשה לעצמו לדבר כמו שדיבר, ושחקנים אחרים (חמד והרוש) מרשים לעצמם לצאת על המאמן, זה מראה כמה דברים: זלזול במאמן, מאמן חלש, נבחרת חלשה בה לכל שחקן יש זכות ללכלך.

אני מרגיש שהשחקנים רואים את המשחק בנבחרת כמקפצה לשכר שלהם בקבוצות, זמן שהם מפספסים חופשה עם המשפחה ועוד הזדמנות שבה הם יכולים להיפצע ולא לשחק בקבוצות שלהם. כשאני מסתכל על הנבחרת שלנו, אני מפנטז על יוון 2004. נבחרת לא כזאת חזקה, אך עם מחויבות ולחימה שלא ניתן לתאר, נבחרת שבסוף ניצחה את אריות אירופה ולקחה את היורו. ואולי יום אחד יגדל פה דור של שחקנים, שאולי לא יוכלו לעשות תרגילים כמו רונאלדו, אבל יבואו להילחם על הדשא בשביל הסמל והדגל.