מה קורה בברוקלין? הספר שחושף תככים ומזימות
רצח של צעירה, קהילה חסידית, יהודים ונוצרים ומערכת שחוקרת ושופטת את עצמה – העיתונאית ג'וליה דאל כתבה ספר מתח על תעלומה בברוקלין, אבל יש לא מעט אלמנטים בסיפור ששאובים מהמציאות בניו יורק
זהו סיפורה של "עיר בלתי נראית" (הוצאת פן וידיעות ספרים) - ספרה הראשון של ג'וליה דאל. כמו גיבורת ספרה, רבקה, דאל שמשה כפרילנסרית ב"ניו יורק פוסט". כמוה היא בת לאם יהודיה ואב נוצרי- לותרני. אך בניגוד לגיבורת הספר שלא ידעה דבר על יהדותה (ולמעשה גם לא רצתה) וחוותה נטישה כואבת של האם, דאל דווקא חיה חיים רוחניים מאושרים בפרנזו, קליפורניה.
"גדלנו על ברכי שתי הדתות" היא אומרת. "הלכנו גם לבית הכנסת וגם לכנסיה, חגגנו את החגים היהודים והנוצריים. הורי עדיין נשואים ויש להם נישואים נפלאים. שניהם די דתיים ודת היא חלק משמעותי מחייהם. גדלנו בתחושה שרב המשותף על השונה. בפרזנו יש אחוז מאוד קטן של יהודים, היו שני בתי כנסת, קונסרבטיבי ורפורמי, אנחנו היינו ברפורמי. לא היו שם יהודים אורתודוקסים בכלל, אפילו לא חב"ד. אני אפילו לא ידעתי שיש כאלה בארצות הברית עד שעברתי לחוף המזרחי במסגרת הקולג' ובהמשך לעיר ניו יורק, אז כל זה היה די שוק עבורי".
החרדי הגיי שמת לבד בדירה
עם המעבר לניו יורק, דאל מספרת שהחלה לראות יהודים אורתודוקסים בכל פינה בעיר. "הם יהודים כמוני אבל הם שום דבר כמוני. הייתי סקרנית, מי האנשים האלה?". הסקרנות המשיכה ללוות את דאל עד למאורע ששינה את התמונה והוביל לספר. "מי שהיום הוא בעלי ואני חיפשנו דירה בברוקלין. המתווך אמר לנו 'לפני שאני מראה לכם את הדירה אני מוכרח לספר לכם שהדייר הקודם התאבד'. היינו די בשוק, אבל זה נגמר בזה שלקחנו את הדירה. התחלתי לנסות ולהבין מה קרה שם. בשיחה עם השכנים התברר לי שהוא היה חסיד מבורו פארק שהיה נשוי עם ילדים אבל התברר שהוא גיי. הוא נדרש לעזוב את הקהילה ולנתק קשר עם המשפחה ולבסוף הוא מת לבד בדירה הזו, בדירה שאני גרה בה עכשיו.
"זה היה מדהים מבחינתי לגלות את זה, כי היהדות שאני הכרתי בחיים לא הייתה אומרת למשהו להתנתק מהקהילה והמשפחה שלו בגלל שהוא גיי. חשבתי לעצמי, 'מה זה העולם הזה? שמשהו מוכרח לעזוב כל אדם שהוא מכיר כדי שהם יוכלו להיות מי שהם?' זה הוביל לרצון לדעת יותר".
דאל, אשר כיסתה אירועים פליליים לאורך השנים, החלה להבין כי סיפורים בעלי אופי פלילי בקהילה החרדית מטופלים באופן שונה. "דיווחתי על סיפורים שונים וגיליתי שיש המון טיוח בקהילה. שם נתקלתי בארגון 'השומרים' שהם במידה מסוימת כיסו על סיפורים של פדופיליה. זה גרם לי לחשוב איך אני כהורה הייתי מגיבה עם הילדה שלי הייתה מותקפת, אני יודעת שהייתי צועקת לשוטרים ואם מישהו היה מנסה לטייח את זה אני לא יכולה לדמיין מה הייתי עושה. הייתי בשוק לגלות שקורבנות פשוט לא רוצים לדבר עם המשטרה ולהשיג צדק לבני המשפחה שלהם. זה גרם לי לחשוב מה יקרה אם משהו יירצח? האם אנשים ידברו עם המשטרה במקרה כזה? מכאן הספר התחיל להתגלגל, חוץ מזה שאני אוהבת תעלומת רצח", היא מוסיפה בחיוך.
חקרה אנשים שעזבו את הקהילה
"זה לקח לי הרבה זמן", היא מספרת. "התחלתי לכתוב את הספר ב-2007 וזה פורסם בארצות הברית רק ב- 2014. חלק גדול מזה כי היה לי קשה לשכנע אנשים לדבר איתי. התחלתי בשוליים, עם אנשים שהיו בעבר חלק מהקהילה החסידית ועזבו. בסופו של דבר הם גדלו שם, ידעו את הפרטים, את הרעיונות, אבל מאחר והיום הם חיים חים יותר מודרניים יכולתי פשוט לפנות אליהם בפייסבוק ולשאול 'היי אני יכולה להזמין אותך לקפה ונדבר?'.
"התחלתי לשאול אותם שאלות - האם הדבר הזה היה קורה? ואם כן איך? רציתי לשמוע את הסיפורים שלהם בתוך הקהילה והשתמשתי בחלק מזה כחלק מהעלילה הדמיונית. בהמשך אותם חבר'ה הפגישו אותי עם המשפחות שלהן עצמם ויכולתי לקבל מידע גם מאנשים שחיים ככה גם היום. אחרי שהספר היה מוכן הוא נשלח לכולם לבדוק שאין בו טעויות. למעשה, עדיין יש אחת כזו שם, שמפריעה לחלק, אבל היא לחלוטין שלי".
איך המשפחות הסכימו לדבר אתך?
"ברגע שאת פוגשת אנשים פנים אל פנים, הם מבינים שאת לא רוצה לכתוב ספר שיגרום להם להיראות רע. מאוד השתדלתי לעשות את זה מדויק ומלא חמלה עד כמה שיכולתי". לדברי דל התגובות היו בהתאם: "הייתה לי רק תגובה אחת ממש שלילית ואני לא בטוחה אם האדם שהגיב באופן הזה אכן קרא את כל הספר, הייתה לי תחושה שהוא רק רפרף עליו".
הספר שיוצא עכשיו לאור בעברית הוא הראשון בסדרה ושני הספרים האחרים כבר יצאו לאור בארצות הברית.
"בספר הראשון לגיבורה יש משא כבד על הכתפיים שלה. היא פשוט לא אוהבת אותם. היא לחלוטין חושבת שהם נוראים, מצד שני אין לה שום הבנה אמיתית מי הם. לקראת סוף הספר הראשון ובהחלט לקראת סוף השני שמספר יותר את הסיפור של אביבה, אימא שלה, יש לה הבנה יותר גדולה של הקהילה. גם אני נפגשתי בינתיים עם יותר אנשים וקיבלתי הבנה הרבה יותר מעמיקה על הקהילה. אז בהתחלת 'עיר בלתי נראית' יש באמת הרבה דברים שליליים, אבל לקראת הסוף יש שינוי".
"היו גם תגובות מתוך הקהילה החרדית שהיו מדהימות ושהם אהבו את זה. לכן זה לא שהקהילה לא אוהבת את זה, או שאף אחד שם לא קורא ספרות פופולארית, הם כן. התגובות האלה גרמו לי להבין שהרבה מהם קראו את הספר".
קהילה סגורה והמדינה לא מתערבת
דאל מטפלת בספר גם בשאלת יחסי קהילה-מדינה. טיפול שמבקר בעיקר את הצד של מוסדות המדינה, שמעדיפים להגיע להסדרים מפוקפקים עם קבוצות ובעלי כוח בקהילה החרדית בארצות הברית על חשבון טיפול בבעיות המתעוררות בקהילה ובהעמדת האחראים לדין.
"אני בהחלט חושבת, כעיתונאית, שזה המצב. מצד שני אני לא חושבת שזה קורה רק בניו יורק ורק כלפי הקהילה החרדית. זה ניתן להשוואה לאופן שבו בבוסטון נהגו בראשי הכנסייה הקתולית, או האופן שבו ביוטה מתמודדים עם קבוצות מורמוניות שונות. אלה אנשים, לפחות הקהילה החרדית בניו יורק, שמצביעים כגוש. אם הרבי אומר לך להצביע לאחד המועמדים, את מצביעה לו. אז אם מישהו רוצה להיות חבר עירייה או סנטור אתה חייב את ההצבעה שלהם ואני אומרת את זה גם בספר".
"אם בתמורה לאותה הצבעה יש דרישות כמו 'אנחנו רוצים מערכת אבטחה משלנו' או 'בואו נוודא שהמשטרה לא דוחפת מדי חזק עלינו' או 'אנחנו רוצים לעשות את בתי הספר שלנו איך שאנחנו רוצים ולא ממש רוצים לעקוב אחרי תוכנית הלימודים, אולי אתה תסתכל לצד השני'.
"זה קרה גם בתקופות שהכנסייה הקתולית שלטה בכיפה, המשטרה טייחה עבורם פרשיות של התעללות בילדים במשך עשורים, לכן זה לא רק שם. זה תמיד נובע מהרצון של קבוצות כוח לשמר את הכוח שלהם על חשבון רווחתה של כל הקהילה בדגש על החלשים ביותר בה. לצערי, המערכת המון פעמים מגבה את זה".
לפנייה לכתב/ת 
