קפיצה גדולה לאחור
הכדורגל הישראלי - מההפסדים הביתיים לאלבניה ולמקדוניה, דרך השעיות השחקנים וזריקת סרט הקפטן ועד האטרקטיביות של המשחק - איבד בקמפיין הזה את שאריות הכבוד המועטות שעוד היו לו. אלישע לוי לא ימשיך, ובצדק, אבל כל מאמן אחר לא יהפוך את פני הכדורגל שלנו. מינוי מאמן לנבחרת הנוכחית הוא ניסיון לטיפול נקודתי ולא מספיק יעיל לפצע מדמם
הופעת הבכורה של קרלס פויול במשחק רשמי בנבחרת ספרד הייתה באצטדיון ר"ג. בדקה ה־83, במצב של 1:1, בלם ברצלונה נכנס במקום לואיס אנריקה – חילוף הגנתי, כי תיקו בישראל זה בסדר. אז, בקיץ 2001, הייתה הפעם האחרונה שספרד שיחקה בארץ. חיים רביבו שהבקיע ואיל ברקוביץ' שהצטיין שיחקו פצועים, וכשהוחלפו, 30 אלף צופים עמדו על הרגליים והריעו, להם ולנבחרת. לא בזכות התוצאה אלא קודם כל כדי לומר תודה על הנחישות, על מלחמה על כל כדור. לא משחק גדול, אבל לכולם הייתה תחושת כבוד לכדורגל שלנו, וכבוד הוא הדבר שלא היה בכלל בקמפיין המוקדמות שהסתיים עכשיו.
אתמול, עם שריקת הסיום, סוף סוף היה אפשר לשמוע שוב קריאות עידוד ישראליות רציניות. לא תחושת גאווה, אין צורך להגזים (עדיין היו יותר חולצות ריאל מדריד ביציעים מאשר כאלה של הנבחרת), אבל הנאה מקומית מוצדקת. הנבחרת שיחקה חכם ועם רגש שלא ראינו ממנה הרבה זמן, אבל את הדקות האלה אף אחד לא יזכור (אולי חוץ מאריאל הרוש) וגם לא צריך לזכור. ומי שינסה להסיק מהן דבר לגבי העתיד חוטא לאמת.
כיום משתמשים במשפט "חזרנו לימים שבהם מרוצים מהופעה מכובדת" כדבר שלילי, אבל הלוואי שבאמת זה היה המצב הקבוע, כיוון ששם התואר האחרון שאפשר להשתמש בו בהקשר של נבחרת ישראל בשנתיים האחרונות הוא "מכובד". הכדורגל הישראלי - מההפסדים הביתיים לאלבניה ולמקדוניה, דרך השעיות השחקנים וזריקת סרט הקפטן ועד האטרקטיביות של המשחק - איבד בתקופה המדוברת את שאריות הכבוד המועטות שעוד היו לו.
בשביל כבוד צריך לעבוד. לכן, השאלה היותר חשובה מאשר מי יהיה מאמן הנבחרת הבא (אני, כמו לפני שנתיים, מאמין שהוא לא צריך להיות ישראלי) היא איך עובדים כדי לשפר את המצב. תשובות יש, והדברים נכתבו פעמים רבות (מתקנים, איכות מאמני ילדים ונוער, תוכנית עבודה לטווח ארוך), אבל מי בדיוק יבצע, ההתאחדות? תרשו לנו להיות סקפטיים. באיזה מאמן תבחר ועדת האיתור המשונה? לא משנה. לא יהיה מדובר בהחלטה קריטית.
כל זאת לא מוריד מאחריותו של אלישע לוי עצמו להעצמת עליבותה של הנבחרת, כיוון שכמה שהכדורגל הישראלי לא טוב, אלישע עזר לו להיראות עוד יותר גרוע. נהוג להתווכח האם האשם "העיקרי" הוא המאמן או דווקא איכות הכדורגל במדינה בכללותו. במקרה הנוכחי שתי התשובות נכונות. האיכות הדלה היא העניין העיקרי, אבל החלטות מאמנים - וראינו כמה מוזרות מאוד בשנתיים האחרונות – מוסיפות חטא על פשע.
כשמסכמים קמפיין נהוג לחפש, גם אם זה קשה, כמה נקודות אור. זה יכול להיות שחקן צעיר שהופך לכוכב, שיטה שנראית מתאימה ואפשר לבנות עליה קדימה, משחק ספציפי שהראה פוטנציאל. הפעם אין כלום, שום דבר, גם אם מחפשים
מתחת לבלטות או לדשא של טדי וסמי עופר. יחסי שחקנים עם המאמן/התאחדות ברצפה. מוטיבציה ראויה (חוץ מאתמול) לא נראתה לעין. שריקות בוז וזריקת סרט הקפטן דווקא כן.
38 שחקנים שונים הופיעו בנבחרת ישראל בקמפיין הנוכחי. מבין 54 הנבחרות שמשתתפות במוקדמות באירופה רק נבחרת אחת, הולנד המאכזבת, שיתפה יותר. כלומר לא נבנה כאן שום בסיס לאומי. ממוצע גיל השחקנים בהרכב אתמול עמד על 28.8 - מעולם הנבחרת לא סגרה קמפיין כשבמשחק האחרון ההרכב כה מבוגר ורף הציפיות לעתיד כה נמוך.
40 אחוזי הצלחה בבית שיש בו נבחרת חלשה כמו ליכטנשטיין, זה מעט. מעט מאוד. רק בשני קמפיינים בעבר (יורו או מונדיאל) מאזן הנבחרת היה גרוע יותר. היא הבקיעה הכי מעט שערים לטורניר מוקדמות מאז החזרה לאירופה, וספגה הכי הרבה למעט אותו קמפיין ראשוני בתחילת שנות ה־90. בעבר הייתה תחושה שלפחות בבית ישראל יכולה לנצח כל נבחרת, והנה, הפעם הפסידה בארבעה מתוך חמשת המשחקים הביתיים שלה. הקמפיין הזה, מאיזה כיוון שלא מסתכלים עליו, הוא הקפיצה הגדולה לאחור.
לאלישע יש כמובן אחריות גדולה לאותו זינוק לאחור ולכן, בצדק רב, הוא המאמן הישראלי הראשון שלא יקבל קדנציה שנייה בנבחרת. אבל כל מאמן אחר, וחשוב לזכור זאת, לא יהפוך את פני הכדורגל הישראלי. מינוי מאמן לנבחרת הנוכחית הוא ניסיון לטיפול נקודתי ולא מספיק יעיל לפצע מדמם. יש מאמנים שהם פלסטרים זולים, כאלה שלא נדבקים טוב ואפילו יכולים לגרום לזיהום מקומי ואף להחמרת המצב. יש מאמנים שיכולים להוות תחבושת מעט יותר רצינית, אבל אף אחד מהם לא יעצור את הדימום לגמרי. הוא ילך ויחמיר, ורק ניתוח יכול לעזור. הניתוח שלאף מקבל החלטה אין את הרצון או היכולת לבצע.
לפנייה לכתב/ת 
