"מיליוני תינוקות נולדו מאונס שביצעו חיילים"

פסטיבל הסרטים ה-33 בחיפה עומד השנה, בין היתר, בסימן נוכחות הונגרית מוגברת על הכרמל. לא רק מספר היוצרים והסרטים, אלא גם רב-שיח שנערך בשיתוף קרן הקולנוע הישראלי, ובו דנו יוצרים, מפיקים ומנהלי קרנות באפשרויות של קו-פרודוקציות ישראליות-הונגריות. בין האורחים ההונגרים בפסטיבל התבלטה הבמאית מרתה מזארוש, מחלוצות יוצרות הסרטים במולדת הגולאש, שהתייצבה עם סרטה החדש "אורות הצפון".

הסרט, שבכורתו ההונגרית טרם התקיימה, נע בין זמנים. בהווה, מקבלת קשישה המתגוררת בכפר קטן מכתב המשנה, באופן מילולי, את חייה. היא שוקעת בתרדמת, ועם התאוששותה באורח פלא היא נאלצת להתמודד עם סוד שהסתירה מבתה ומשפחתה. בעבר, המוביל אותנו אל השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אנו פוגשים אותה בצעירותה, כאשר היא מנהלת רומן עם אריסטוקרט צעיר ויחד הם מתכננים לחצות את הגבול לאוסטריה. טרגדיה נוראית שמתרחשת בעת החציה הלא חוקית, מאלצת אותה להתמודד עם גורל שחלקו נשים צעירות רבות בווינה המחולקת בין המעצמות.

(צילום: גלית רוזן)

מזארוש (86) מתגלה בשיחה עמה כבעלת חוש הומור חד, אישה נמרצת שבצניעות בלתי אופיינית הודפת את ההערות המכתירות אותה כאחת מיוצרות הסרטים הבולטות בקולנוע המזרח אירופאי המודרניסטי משנות ה-60 ואילך. היא עצמה הייתה נשואה למיקלוש יאנצ'ו שהלך לעולמו ב-2014 - גדול במאי הונגריה בכל הזמנים – שהשפעתו האסתטית ניכרת על עבודותיהם של תיאו אנגלופולוס היווני ובן ארצו הקודר, בלה טאר ("פעם הוא הסיע אותי הביתה", נזכרת מזארוש. "אלה היו עשרים דקות בלתי נשכחות של טרגדיה שייקספירית"). הריאיון עם מזארוש נערך בהשתתפותה הנדיבה של אווה פאטאקי, התסריטאית הקבועה שעובדת עמה בשנים האחרונות.

"אנשים אומרים שסרטיי אינם הונגריים טיפוסים", אומרת מזארוש בתשובה לקביעה לפיה הקולנוע ההונגרי מזוהה עם קדרות וייאוש. "יש בהם משהו מהנפש הרוסית. אולי זה משום שחייתי שנים רבות ברוסיה, ולמדתי בבית הספר לקולנוע אצל דובז'נקו ואייזנשטיין. אבל הקולנוע ההונגרי הוא מאוד צבעוני ומגוון, יש בו רגש ועוצמה דרמטית, ולא רק אכזריות ותחושה טראגית".

מזארוש החלה ליצור סרטים תיעודיים קצרים באמצע שנות ה-50, וב-1968 ביימה את סרטה העלילתי הארוך הראשון, "הילדה", שהיה גם הסרט ההונגרי הראשון שנעשה על ידי אישה. פרסומה העולמי בא לה בזכות טרילוגיה אוטוביוגרפית שביימה בשנות ה-80: "יומן לילדיי" (1984) שעקב אחר התבגרותה של נערה-יתומה מרדנית בהונגריה הקומוניסטית של שלהי שנות ה-40 (הסרט זיכה אותה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן), וכן "יומן לאהוביי" (1987) ו"יומן לאבי ואמי" (1990).

השילוב של אוטוביוגרפיה נשית ומבנה נרטיבי שבור מאפיין גם את "אורות הצפון" שהוא, במידה רבה, יצירה מלודרמטית וסנטימנטלית יותר. עדיין, עיסוקו בנושא שנחשב לטאבו בהונגריה - גורלן של נשים צעירות ובודדות שנאנסו על ידי חיילים והרו להם באירופה פוסט-מלחמתית - הופך אותו לאחד הסרטים המדוברים והמצופים ביותר שם כרגע (הסרט יוצא לאקרנים בהונגריה בשבוע הבא).

"ההיסטוריה ההונגרית מלאה במהפכות שכשלו, כיבוש, רציחות פוליטיות ושקרים", טוענות מזארוש ופאטאקי. "המנטליות הלאומית היא לטאטא הכול מתחת לשטיח. בשנות ה-60, הקולנוע ההונגרי העלה שאלות חברתיות נוקבות, ובמאים הצליחו למצוא דרך לבטא את עצמם, למרות הצנזורה. דווקא היום הרוח היא נגד סרטים חברתיים, וההעדפה היא לסרטים רומנטיים, היסטוריים, קומדיות ומותחנים. קרן הקולנוע לא תומכת בסרטים שרוצים לשקף בעיות, ולכן הסרט הזה מעורר סקרנות".

הסרט לא רק מתאר את הטראומה שחוותה הגיבורה בצעירותה, אלא גם את המסע שעורכת בתה בעקבות עברה של אמה. המניע למסע הזה הוא, למעשה, תביעתו של הבן/הנכד כאשר מתברר לו באקראי כי מי שחשב כי הוא סבו אינו סבו כלל. כאשר אני מציין בפני היוצרות שזוהי תופעה המוכרת גם בישראל בקרב בני הדור השלישי הכמהים לחשוף את העבר והזהות המשפחתית שלעיתים נותרים עטופים בנייר האריזה של ההיסטוריה, הן מגלות הזדהות.

"יש משהו משותף לסרטיי", אומרת מזארוש, "וזה המאבק על הזהות. הרצון להשתחרר משקרים ולמצוא את דרכך גם אם זה פוגע באחרים ומסוכן. האם הזקנה מעולם לא דיברה על העבר. בדיעבד, זוהי החלטה גרועה, אך היא מאמינה שבכך יצרה חיים טובים לבתה. רק בשלהי חייה היא מבינה שזו הייתה טעות".

"כשעבדנו על התחקיר לסרט", מתערבת פאטאקי, "נסענו לאוסטריה וראיינו את 'ילדי המלחמה' שאמם הייתה אוסטרית ואביהם חייל בצבא הרוסי הכובש. הם היום בני 60, ממש כמו בתה של הגיבורה, ובמשך תקופה ארוכה לא ידעו על זה. לכולם הייתה תחושה שמשהו לא בסדר, לא במקום, ב'תמונה המשפחתית'. בני הדור השלישי רוצים לדעת את האמת. הם משוחררים מהטראומה, חופשיים יותר, וזה מאפשר להם לשאול את השאלות הנוקבות והכואבות".

נשים הונגריות רבות נאנסו בשנים שאחרי המלחמה, אבל הסיפור שלכן מתרחש דווקא באוסטריה.

"הסיפור הוא בדיוני, אבל התחקיר נערך באוסטריה משום שבהונגריה עדיין ישנה שתיקה סביב הנושא. חיילים רוסיים אנסו נשים הונגריות, אבל הדיבור על זה הוא עוד בגדר טאבו. לעומת זאת באוסטריה, אונס של נשים מקומיות על ידי חיילים רוסים, גרמנים, צרפתים, בריטים ואמריקאים נחקר מזה למעלה מעשור. נשים ילדו את 'התינוק של האויב'. זה סיפורה של אירופה שאחרי המלחמה - שניים עד שלושה מיליון תינוקות נולדו כתוצאה מאונס שביצעו חיילים בנשים צעירות".

ואכן, הסיפור ההיסטורי החשוב שמובא באמצעות זיכרונותיה הקטועים של קשישה שבאופן סימבולי מתה וקמה לתחייה (הסרט אף כולל מחווה מודעת לסרט הקלאסי "האדם השלישי" שמתרחש בווינה החרבה שאחרי המלחמה), מהווה פרק נוסף, מרתק, ויש לקוות שלגמרי לא חותם, בקריירה של במאית חרוצה שמעיזה בסרטיה לדבר על סודות ושקרים, משפחתיים ולאומיים.