"אנחנו נכנסים לשלב חדש של טוהר הגזע": אנה הופ לא אופטימית בקשר לעתיד האנושות

מאז שהיא זוכרת את עצמה, אנה הופ פחדה להשתגע. "במשך תקופות ארוכות לאורך החיים הייתי בדיכאון עמוק. כשהייתי סטודנטית, בשנות ה־20 שלי, הייתי שוכבת במיטה כמעט משותקת. קראתי אז הרבה ספרות של נשים שעסקו בטירוף ובנשים מטורפות, הייתי קוראת את וירג'יניה וולף ובוכה, מרגישה שזה נכתב עליי. וכשגיליתי שהדבר הזה, שהטירוף הזה, באמת קיים בהיסטוריה המשפחתית שלי, זה היכה בי מאוד חזק".

הגילוי שהופ מדברת עליו הוא הסיפור של סבא רבא־רבא שלה, ג'ון מלארקי, שהיה מאושפז במוסד לחולי נפש באנגליה משנת 1909 ועד למותו תשע שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 56 בלבד. "הכל התחיל כשחיפשתי בגוגל את השושלת המשפחתית שלי, כדי ליצור אילן יוחסין. הלכתי אחורה די רחוק עד שהגעתי למפקד האוכלוסין משנת 1911, ומשהו שם נראה לי משונה. במפקדים תמיד כתוב השם של ראש המשפחה, כלומר הגבר - אבל ברישום של המשפחה שלי הופיע שמה של סבתא רבתא־רבתא שלי. ליד השם שלה הופיעה הערה קטנה, שבעלה נעדר מהמפקד כי הוא מאושפז בבית משוגעים בשם 'מנסטון'".

ולא שמעת על הסיפור הזה קודם?

"לא, לאף אחד אצלנו במשפחה לא היה מושג לגביו. הבן שלו, סבא רבא שלי, מת בתחילת מלחמת העולם השנייה ותמיד נחשב לדמות מיתולוגית במשפחה. אבל אף פעם לא הזכירו את אבא שלו. לחשוף את זה היה ריגוש אדיר, כמו לגלות שאני קרובה של משפחת המלוכה. הסיפור על האיש האירי הקטן הזה, עם הפזילה הקלה בעין, שהיגר לאנגליה וסיים את חייו ב'מנסטון', פוצץ לי את הדמיון".

את תוצאות הפיצוץ הזה אפשר למצוא בספרה של הופ, "הנשף", שמתרחש בין קירותיו של "שרסטון", מוסד בדיוני לחולי נפש באנגליה של תחילת המאה ה־20. אבל מה שנשמע כמו עוד עלילה מייאשת בסגנון "קן הקוקייה", מקבל אצל הופ טוויסט מפתיע, כשבמרכז הסיפור ניצב אולם נשפים מפואר, שבו נפגשים המטופלים פעם בשבוע לנשף ריקודים, מה שכמובן מוביל לבלתי נמנע - סיפור אהבה גדול מהחיים.

"כשחיפשתי את 'מנסטון' ברשת, עלו תמונות של מבנה עגמומי וקודר, שבמובן מסוים אישרו את כל הדעות הקדומות שהיו לי לגבי בתי משוגעים מהתקופה ההיא. אבל פתאום נתקלתי בתמונה של אולם נשפים - אולם יפהפה, עם נברשת ענקית וחלונות מאוירים ורצפת אריחים מפוארת. והתמונה הזאת לא עזבה אותי. רציתי להבין מה פתאום בנו כזה אולם מדהים באמצע בית משוגעים".

ומה גילית?

"זה לא היה כתוב בשום מקום בתחקיר שעשיתי, אבל אני מניחה שאם השקיעו כל כך הרבה מחשבה וכסף, בטח היו מאחורי זה כוונות של ריפוי. תרפיה בריקוד. וזו מחשבה מאוד מתקדמת לתקופה. המטרה של המקום הזה לא הייתה רק לדכא ולהדחיק את הטירוף. אנחנו מדמיינים את המקומות האלה כבתי כלא מחרידים שזורקים אליהם אנשים ומשליכים את המפתח, אבל הם באמת רצו לרפא את המטופלים שלהם. וכשהבנתי שהגברים והנשים היו מופרדים במהלך השבוע, ונפגשו רק בימי שישי לשעתיים של ריקודים, היה לי ברור שזה הולך להיות סיפור אהבה".

להשתגע מעוני

חובבי טריוויה מצטיינים יזכרו אולי את הופ כמי שגילמה לרגע את דמותה של היים בסדרת הקאלט הבריטית "דוקטור הו", כשפניה מוסתרים מאחורי מסיכת חתול. ההופעה הטלוויזיונית הקצרה ההיא נחשבת גם היום לפסגת קריירת המשחק שלה, שנזנחה רק בשנים האחרונות לטובת הכתיבה. "זה לא היה בשבילי. עבדתי כשחקנית חודשיים בשנה, ובשאר הזמן מחלטרת בכל מיני עבודות מחורבנות, במלצרות ובמוקדים טלפוניים. יש לי תואר בספרות מאוקספורד, והרגשתי איך מיום ליום המוח שלי הופך לעיסה, איך השנים עוברות ושום דבר לא קורה".

היום, בגיל 43, היא חיה בדרום אנגליה עם בן זוגה ובתה התינוקת, על תקן סופרת במשרה מלאה. "הנשף" ספרה השני שהתפרסם באנגליה בשנה שעברה, התקבל בתשואות. הוא זכה לביקורות משבחות, היה לרב־מכר באנגליה ובצרפת, ועכשיו הוא בדרך להפוך לסרט קולנוע. "נראה לי שזו הולכת להיות דרמת ריקודים רומנטית וסוחטת דמעות", הופ מחייכת. אלא שלצד ריקודים סלוניים ואהבה כנגד כל הסיכויים, "הנשף" מתמודד עם נושאים לא פשוטים בכלל, בראשם הקשר שבין עוני לטירוף, וביקורת על התמודדות הממסד עם העניים וחולי הנפש. "בתיק הרפואי של סבא־רבא־רבא שלי הוא מתואר כאדם מדוכא וכחוש מאוד שסובל מתת־תזונה. תחת סיבת האשפוז כתוב שהוא 'נאלץ לעבוד קשה מאוד והיה מוטרד מעבודתו'. כלומר, מה שהוציא אותו מדעתו היה העוני".

איך משתגעים מעוני?

"הוא היה מהגר שהגיע היישר מהרעב הגדול באירלנד וחיפש עבודה וחיים טובים יותר. הוא לקח כל עבודה שנתנו לו, אבל לא הצליח להשיג שום סוג של ביטחון. בתקופה ההיא היה מאוד קל ליפול בין הכיסאות. כשאין מבנים חברתיים שנועדו להגן על העניים, כולנו הופכים פגיעים. אנחנו צריכים לזכור שכולנו, גם האמידים וה'מסודרים', במרחק שני צעדים מלאבד את הכל. את הבית שלנו, את השפיות שלנו. הוא פשוט נפל בין הכיסאות ואיבד הכל".

הוא לא נשמע כמו חולה נפש, הוא נשמע כמו הרבה אנשים שאני מכיר.

"בדיוק. היום זה נראה לנו רגיל. אבל החובות המצטברים והמתח שבני מעמד הביניים נמצאים תחתיו היום - גם זה הרי סוג של טירוף. כמות האנשים שלוקחים כדורים נוגדי דיכאון היא לא סבירה. הבריאות הנפשית שלנו כאן באנגליה, ואני בטוחה שגם בישראל, לא יציבה במיוחד. ואנחנו דואגים לגבי הרבה מאותם דברים שדאגו בגללם לפני מאה שנה - אנחנו דואגים בגלל כסף, אנחנו דואגים מאיך נגמור את החודש, את השבוע. לי דווקא מאוד קל לדמיין איך אדם יכול לצאת מדעתו מרוב דאגה, מתחושה חזקה של חוסר יציבות. פעם אנשים במצב הזה היו מתאשפזים, היום הם ממשיכים כרגיל, אבל על ציפרלקס".

הטירוף ב"הנשף" מגיע לשיא כשהוא נוגע באחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה הבריטית. צ'רלס, אחד הרופאים בספר, הוא חבר בתנועת האאוגניקה שהייתה פופולרית בתחילת המאה ה־20, וקידמה בארה"ב ובמערב אירופה רעיונות של השבחת גזע באמצעות סירוס ועיקור של עניים, נכים וחולי נפש. בספר צ'רלס מביע עניין רב בסירוס ומתכתב על הנושא עם לא אחר ממזכיר המדינה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, תומך נלהב של האאוגניקה. "זה היה אחד הגילויים בתחקיר שהכי טילטלו אותי", מספרת הופ. "אנחנו רגילים לחשוב על צ'רצ'יל בתור גיבור, אבל הנאומים והכתבים שלו מאותה תקופה על עניים ועל חולים היו מאוד דומים לדברים שהיטלר אמר על יהודים, כאילו הם מחלה שצריך לטפל בה. כשהוא מוּנה לתפקיד מזכיר המדינה הוא כתב לראש הממשלה שהוא מציע לסרס בערך מאה אלף איש. הנאצים מטילים כזה צל שחור וגדול באמצע המאה ה־20, שאנחנו לא מצליחים לזכור מה היה לפניהם. תנועת האאוגניקה ביססה את הערכים שלה באופן ישיר על הכתבים של דארווין לגבי ברירה טבעית, הרבה לפני הנאצים. בשנים ההן ביטויים כמו 'טוהר הגזע' היו בשימוש גם כאן באנגליה. ולא מדובר באיזו דמות שולית מהימין הקיצוני, אלא בזרם המרכזי של הפוליטיקה האנגלית. אנחנו אוהבים לחשוב על טוהר גזעי כמשהו שהנאצים המציאו, אבל ככה אנחנו בעצם מסירים מעצמנו אחריות על החלק שלנו בזה. צריכה להיות זעקה לגבי הדבר הזה, אנשים היום צריכים לדעת".

"התמונה של אולם הנשפים באמצע בית חולים פסיכיאטרי לא עזבה אותי". הופ(צילום: ג'ונתן גריט)

בספר עולים גם ביטויים שמהדהדים אמירות של תנועות ימין קיצוני עכשוויות לגבי מהגרים ועניים.

"בעיניי לרומנים היסטוריים טובים חייב להיות הדהוד בזמננו, הרי דברים אף פעם לא באמת מתרחשים רק בעבר. התנועות הקיצוניות שהחלו לזקוף את ראשן בשנים האחרונות למעשה חוזרות על אותם רעיונות מתחילת המאה שעברה, נגד מהגרים שגונבים להם את מקומות העבודה. אבל מה שמפחיד באמת זה שלא מדובר רק על ה'אלט־רייט', אלא גם על המיינסטרים הפוליטי היום. כתבתי את הספר בסביבות 2011, כשעלתה פה ממשלה חדשה וימנית יותר. מיד כשהם עלו הם התחילו לקצץ בהטבות לעניים, לקרוע לגזרים את מה שנותר ממדינת הרווחה. שם זה היכה בי. הרבה מהטיעונים ומהפעולות של הימין היום מזכירים את הרעיונות של תנועת האאוגניקה לגבי למי מגיע לחיות יותר ולמי פחות".

את חושבת שניסיונות כאלה לטיהור גזעי יכולים להתרחש שוב בעתיד?

"בטח. פשוט משתמשים בשמות אחרים. אני חושבת שאנחנו נכנסים לשלב חדש של טוהר הגזע, שבו בני אדם בוחרים לעצמם את מין הילד, את צבע העור והעיניים, וכמובן שיהיה בלי מחלות. מי יודע מה יהיו ההשלכות של דבר כזה בעתיד? זה מפחיד. וזה לא רק טכנולוגיה עתידנית. הממשלה הבריטית קיצצה בשנים האחרונות בהטבות למשפחות עניות עם יותר משני ילדים. כלומר, משפחות עם הכנסה נמוכה לא יקבלו הטבות לילד השלישי והרביעי. מה זה אם לא טיהור גזעי או מעמדי? זה בדיוק אותו סירוס שצ'רצ'יל חלם עליו, רק שהוא נעשה באמצעות גזירות כלכליות ולא עם סכין מנתחים. זו דרך יעילה יותר ומנומסת יותר להיפטר מעניים, ממהגרים. פעם היו מסרסים אותם או משליכים אותם לבית משוגעים - היום אומרים להם שהם לא יכולים להביא ילדים".

נורמליות גבולית

חלקן באמת הבריאו שם?

"בטח. הרבה מהן התאשפזו בשנים האלה בגלל דיכאון לאחר לידה. קראתי על נשים שילדו תשעה או עשרה ילדים, והיו צריכות לעבוד שישה ימים בשבוע מאז גיל שמונה. אני חושבת שבגלל שנכנסתי להיריון יחסית מאוחר, בגיל 41, וחוויתי את אפיסת הכוחות הזאת בצורה חזקה, יכולתי להזדהות איתן. התשישות שהן היו צריכות להתמודד איתה הייתה עצומה, ובמקרים הקיצוניים הן ניסו או הצליחו לרצוח את התינוק שהרגע נולד".

איך טיפלו בהן?

"כל מה שהן עשו באשפוז זה לנוח, לישון, לא לעבוד, לאכול אוכל שמישהו אחר בישל עבורן. ההחלמה שלהן הייתה מאוד מהירה, ותוך חודשיים־שלושה הן חזרו לחיים שלהן. כל מה שהן היו צריכות זה מנוחה קצרה כדי לנער מעליהן את הדיכאון".

חלקן אושפזו בגלל דברים פעוטים הרבה יותר מדיכאון.

"כל הזמן. הדבר הכי נפוץ אצל נשים ממעמד הפועלים היה הזיות. הן היו יושבות כל השבוע מול מכונה, בלי שום פורקן יצירתי מלבד הדמיון שלהן. אז חלק מהן היו הוזות שהן בעלי חיים, או שהן שוחות בתוך מים. זה היה מרתק לקרוא על זה, מצאתי את עצמי מריעה לנשים האלה שברחו להזיות פנטסטיות, שברוב המקרים לא הזיקו לאף אחד. אפשר לזהות שהיה להן אינסטינקט יצירתי נפלא, אבל לא היה לדחף הזה לאן ללכת. לאן הן היו אמורות לנתב אותו? לכן זה הלך אצלן למקום הזה של שיגעון".

ההזיות האלה היו ייחודיות לנשים?

"בגלל שהפועלות היו יושבות כל היום במפעל ולא עובדות בחוץ, הן סבלו מהזיות הרבה יותר מגברים. אבל גם כשגברים היו הוזים, הם לא היו בהכרח מתאשפזים בגלל זה. נשים היו מתאשפזות כל הזמן בגלל התנהגויות שגברים אפילו לא היו נחשדים באי־שפיות בגללן. הקריטריונים היו מאוד אקראיים".

במובן מסוים, הקריטריונים האלה אקראיים גם היום, לא?

"הקריטריונים אלסטיים ומשתנים כל הזמן, אבל השאלה הקריטית באמת שאנחנו תמיד צריכים לשאול את עצמנו כחברה היא 'מי מחליט?' מי מחליט מה הקריטריונים ואיפה הגבולות ממוקמים? בסופו של דבר, בתקופה ההיא אלה תמיד היו גברים לבנים. והאמת שגם היום, ברוב המקרים, זה אותו דבר".

כלומר, עדיין אותה קבוצה קטנה מחליטה עבור כולם מה נחשב למטורף?

"ויותר מזה, היא מחליטה מה נחשב נורמלי. זה בעצם הנושא שהכי מעניין אותי לגעת בו. הנורמליות הרבה יותר חמקמקה ממה שהיינו רוצים לחשוב. הרי ברגע שאתה פותח את מכסה המנוע ומסתכל לתוך הראש של כל בן אנוש - כולנו, אבל באמת כולנו, מטורללים לגמרי".

"הנשף", אנה הופ, תרגום: שי סנדיק, הוצאת תמיר סנדיק וידיעות ספרים

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".