"גן התענוגות הארציים" של מארי שווינאר: כשהעולם נברא מחדש על הבמה
להקת המחול של היוצרת הקנדית חוזרת לארץ עם מופע שמחיה את "גן התענוגות הארציים", יצירתו של הצייר הירונימוס בוש. הרקדנים פורקים כל עול, עד כי לעיתים נראה שהם מכאיבים לעצמם. התוצאה היא עבודה מרגשת ושופעת חיים, כמו מים מענגים לרוויה, וגם כזו שמהווה דוגמה לשימוש תבוני בעירום על הבמה
"אנשים חושבים שמה שאנחנו עושים על הבמה מכאיב לנו. אבל זה לא. זה המון אנרגיה של יצירה ודמיון. ממש קתרזיס. אם הדמיון שלנו נקטע ואנחנו לא יכולים לחשוב יותר כמו ילדים - זה החלק הקשה". קרול פריור רוקדת כבר 23 שנה בלהקת המחול של מארי שווינאר הקנדית, והיא מיטיבה לתאר את הפלא שנוצר על הבמה במופע החדש של הלהקה, "גן התענוגות הארציים", שיגיע לארץ בנובמבר, ומבוסס על הציור בעל השם הזהה של הצייר ההולנדי הירונימוס בוש.
פריור מדברת בצורה פיזית מאוד. כל גופה נע, והיא מציירת בידיה תנועות עגולות, כמו שוחה באוויר. ולא בכדי, שכן המופע כולו מלווה בתנועות נוזליות, כאילו משהו חי נולד על הבמה, שופע חיים וגדוש מים.
"העבודה של מארי היא תמיד מסע סוריאליסטי", היא אומרת. "כשהווילון עולה, נגלה יקום אחר – הסאונד, הוויזואליה, האורות, הפיזיות, התנועות - אתה ממש הולך לאיבוד. זה נותן לקהל פרספקטיבה אחרת על החיים".
לא הרבה ידוע על הירונימוס בוש. כן ידוע שנולד ב-1450 וחי 56 שנה, ושהיצירה המזוהה איתו ביותר היא "גן התענוגות הארציים", הבנויה כטריפטיכון, כלומר מורכבת משלושה חלקים. המרכזי שבהם מתאר גן פורח, רווי צמחייה ואגמים, פירות ובעלי חיים, ובני אדם עירומים שרוחצים בו, נהנים ומשתובבים, כאילו כל הנאות החיים גלומות בתמונה. כך גם נפתח המופע – צלילי ציפורים ומפלים ממלאים את החלל בעוד הקהל תופס את מקומו. וידאו גדול מוקרן על המסך בעומק הבמה, מדמה ספר שנפתח, ממש כפי שבנוי הציור עצמו, ומגלה את יצירתו השלמה של בוש: במרכז - גן התענוגות, מימין – החלק המתאר את הגיהינום ומשמאל – גן עדן המיוחל.
.jpg "היצירה \"גן התענוגות הארציים\" של הרונימוס בוש")
גם המופע, בדומה ליצירה, מורכב משלושה חלקים. בשלושתם הרקדנים חושפים עירום כמעט מלא, לא מתנצל ולא מביך. חושניות נישאת באוויר, אך השימוש בעירום הוא תבוני, ואין מדובר בעירום לשם העירום. כאן לא תמצאו פורנוגרפיה על הבמה – הקריצה המינית העיקרית נעשית במערכה השנייה, כשיש לכך הצדקה ברורה.
המופע מתכתב באופן מובהק עם היצירה. לא "בהשראת" ולא "מבוסס על". הוא-הוא היצירה עצמה. ממש מחקה אותה, מקים לחיים את הדמויות המככבות בה, חלק אחרי חלק, כמו פזל המתהווה לשלם.
בכל פעם מתמקד הווידאו על חלק אחד של הציור, וכל חלק הוא מערכה נפרדת, המורכבת מפרגמנטים קטנים של סצנות. כל סצנה היא עולם ומלואו, מדוגמנת באופן מהוקצע על ידי הרקדנים והופכת בשר ודם לעיני הקהל המשתאה. אפילו המוזיקה מלווה במעין כאוס מסודר, מקוטעת, משלבת חלילים, עוגב ועוד מיני סאונדים שקשה לפענח והולמת להפליא את המתרחש על הבמה, עד כי דומה שכל מוזיקה אחרת, קונבנציונלית, הייתה חוטאת לו.
זוהי ללא ספק יצירה מסוג אחר. כזו הממזגת בין שני ז'אנרים – אומנות פלסטית ומחול – והופכת אותם למשלימים. לאחר הצפייה במופע לא ברור כיצד יצירתו של בוש התקיימה לפני כן לבדה בעולם. כמעט קל לשכוח שהיו לה במשך שנים חיים משל עצמה.
המערכה השנייה איננה לשמרנים. יתרה מכך, מי שמצפה למחול מהסוג הישן עלול להיבהל ולצאת מן האולם בשלב הזה. אולם מי שיודע לזהות מופע אמיץ ולא ביישני עשוי למצוא את החלק הזה מהנה ומעשיר: מדובר בגיהינום חי על הבמה. כזה שעושה כמעט את הבלתי-אפשרי ומפגיש בין מחול לבין סרט אימה, ולא רק כדימוי – אלא באופן שבאמת מייצר פחד, גורם לצופה לנוע באי נוחות בכיסאו, בזעזוע. הסוריאליזם שאפיין את המערכה הראשונה מתעטף במעין פנטזיה מבעיתה, כאילו כל הרוע שבעולם מתרחש על הבמה – מעשה אינוס, אדם שנאכל, חיות משונות המשוועות להזיק, גוף עם צינורות במקום זרועות, ועל הכול מנצח השטן בכבודו ובעצמו, בהופעת אורח.
הווידאו שב ומלווה את המתרחש על הבמה, סוקר כל תו בציורו של בוש, מתמקד בסבלנות בכל חלק, מצמרר ככל שיהיה. הדמיון הנשפך מאותם דימויים מבחיל ומופרע, מקורי ומסעיר.
על חלק זה אמרה פריור שנראה כאילו הוא מכאיב לרקדנים, שכן הם פורקים כל עול, ללא רסן, מפעימים בטוטאליות שלהם. "כאן אנחנו יכולים לתת לדמיון שלנו להשתולל, בלי גבולות. ללכת למקומות שכשאתה הולך ברחוב אתה לא יכול להגיע אליהם - הצד האפל, המחשבות - הם שם בפנים אצל כולנו. הכיעור, הטירוף, האבסורד וההומור הם חלק מהאנושיות. ועל הבמה אפשר פשוט להגיע למקומות האלה. בשבילנו זה תענוג גדול".
החלק השלישי הוא גן עדן, ובמהלכו מגיעים האיזון והנירוונה שהמערכות הקודמות שיוועו להם.
מוטיב חוזר בעבודה הוא שבירת מוסכמות מגדריות. במקומות רבים שבהם בציור מופיע גבר – על הבמה תגלם זאת אישה, ולהפך. מארי שווינאר מרבה לשחק עם הנזילות המגדרית הזו ויוצרת - שוב - כאוטיות מסודרת להפליא.
"גן התענוגות" לא מהסס ליטול סיכונים בכמה חזיתות: הוא מערב עירום ובכך מזמן את הצופה לשאול את שאלת ההצדקה של הדבר - שווינאר עומדת במבחן הזה כשהיא מציגה עירום עדין ומשמעותי. הסיכון השני הוא הקיטש, שכן הקרקע שצומחים עליה וידאו, מחול, ארט ואומנות פלסטית גם יחד עשויה להיות פורייה במיוחד למיני הצטעצעויות, אך גם בזה שווינאר לא חוטאת. התוצאה היא מופע שבסופו הקהל עומד על הרגליים ומריע לאורך זמן. מופע שמעביר את הצופה מנעד רחב של רגשות, מפגיש אותו בתוך 75 דקות בלבד עם המקומות האנושיים האפלים ביותר בנבכי הנפש וגם עם הכמיהות, התשוקות והיופי, שהם מים לכל יצור חי.
גם המופע הזה הוא מים. כאלה שאפשר להתענג עליהם לרוויה, לגמוע אותם בהנאה, וכשהם נגמרים, עדיין להרגיש צמא.
"גן התענוגות הארציים", בית האופרה תל אביב, 8-6 בנובמבר ב-20:00.
*הכותבת הייתה אורחת של הפקת המופע.
