גם אני
זה קורה ברחוב, בצבא, באוטובוס וגם בבית. זה קורה לילדות, לחיילות, לסטודנטיות, לזמרות ולשחקניות, לספורטאיות, לחברות כנסת ולנשות תקשורת. נשים אמיצות כותבות ל"ידיעות אחרונות" על ההטרדות המיניות שעברו כדי שכל נפגעת תדע: את לא לבד
הרגע ההוא שבו גבר עשיר ומצליח תקף אותי מינית / גאיה קורן
גם אני. גם אני הוטרדתי מינית. באופן מפתיע, זה קרה לי בפעם הראשונה רק לפני שנה בערך. עד אז התעלמתי מהערות שוביניסטיות חסרות טעם של גברים לא מפותחים מוחית. אבל לפני שנה זה היה שונה. מפחיד. הייתי בניו־יורק, לילה אחרון לפני שאני חוזרת. ישבתי לארוחה עם חברים, ואחד מהם, ישראלי שפגשתי שם לראשונה, הציע לי דרינק. הייתי עייפה, לא התחשק לי, אבל החברים שכנעו שכדאי.
הוא היה (ועדיין) איש עסקים מבוגר, חובב אמנות, משכיל, שנחשב אצל חבריו לאחלה גבר. הסכמתי. לקחנו מונית שנעצרה מתחת לבניין מפואר. בניו־יורק יש קטע כזה של ברים שנמצאים על גגות, אז חשבתי שזה הקטע. כששאלתי לאן נוסעים הוא אמר: "מה, את לא סומכת עליי?". סמכתי. כי החברים המשותפים הם כאלה שאני סומכת עליהם.
המעלית נעצרה בקומה האחרונה. זה לא היה בר. זאת הייתה הדירה שלו. בגלל שחינכו אותי להיות מנומסת ובגלל שלא האמנתי שהוא מניאק, נכנסתי. התיישבתי על הכורסה הכי רחוקה וכשהוא שאל מה אני רוצה אמרתי אספרסו קצר ואני חייבת לזוז. אני אקצר למרות שעכשיו בא החלק "המעניין". הוא לא נתן לי ללכת. הבנתי שאם לא אשתף איתו פעולה זה עלול להיגמר באונס. התנשקתי איתו ליד הדלת, ובלי שהרגיש פתחתי אותה והזמנתי את המעלית. הוא נכנס איתי למעלית. הושטתי יד ועצרתי את המונית הראשונה שעברה לידי. אני כותבת את זה בידיים רועדות. אני לא נחשבת לאישה חלשה. אף גבר מעולם לא ניסה לכפות את עצמו עליי. אבל באותם רגעים הייתי כמו ארנבת מול פנסי מכונית דוהרת.
חמש שעות אחרי זה הייתי על המטוס ארצה. אין לי ספק שלו הייתי נשארת בניו־יורק, הייתי מגישה נגדו תלונה, אבל הדברים התגלגלו אחרת. כשיעצרו אותו יום אחד ואני אבוא להעיד נגדו ישאלו למה שתקתי ואיפה הייתי עד עכשיו. אז התשובה היא שעד שאת לא עוברת את זה בעצמך, את לא מבינה. יהיו כאלה שישאלו אז למה הלכת איתו, למה באת אליו, הוא בסך הכל ניסה לנשק אותך... אני בסך הכל מאחלת לו שתדרוס אותו משאית ואז תעשה עליו רוורס. ואז עוד פעם. ואני אצלם את זה.
זה הפוסט שהעליתי שלשום לפייסבוק. בכלל לא התכוונתי לספר על זה למישהו. היחידה שידעה מה עברתי היא חברה טובה של הג'וק, שהייתה בהלם לפחות כמוני. אבל שלשום, כשגלשתי כהרגלי בקודשי הפייסבוק, ראיתי שהרשתות החברתיות גועשות עם קמפיין שבו כל אישה שחוותה הטרדה או תקיפה מינית עושה האשטג #גם אני. אז כתבתי "גם אני", ופרץ המילים נפלט ממני החוצה, כמו קיא שרק חיכה לצאת ולא יכול להחזיק יותר בבטן הרכה.
"גאיה, את חושבת שאת מלכה, אבל את לא. את סמרטוט רצפה. את גם טיפשה. בגיל 48 להיכנס עם גבר זר למעלית של בניין פרטי ולחשוב שזה בר. נו, באמת?! שתדרוס אותך משאית. רק בגלל ההזיות שלך לגבי אונס את הפכת אותו לפושע? אם הוא היה רוצה לאנוס, הוא לא היה נכנס איתך למעלית ונותן לך להזמין מונית. הכל בראש הדפוק שלך. סיפור מתאים לבת 16 ולא לבת 48. את לא מלכה, את סמרטוט רצפה".
מילים רומנטיות אלה חיכו לי אתמול כשפתחתי את תיבת ההודעות בפייסבוק. את ההודעה שלח גבר זר, שהרשה לעצמו להשפיל אותי כי לא נעניתי לחיזורים שלו. במקום להגיד לעצמו "היא לא מעוניינת, יאללה ביי", הוא בחר להשתלח בי, לאחר שהעזתי לצאת בפוסט חושפני במסגרת קמפיין MeToo שבו שיתפתי בחוויה מצמררת שעברתי. שכל אישה עוברת. חוויה שגבר מהסוג הנ"ל הוא הגורם העיקרי לקיומה.
עברתי הטרדה מינית, אולי תקיפה. לא מבינה במונחים משפטיים, וזה גם לא משנה. מישהו ניסה לנשק אותי בכוח, אני ניסיתי להיחלץ — בהתחלה בכוח ולאחר מכן בתחבולות — ועולם כמנהגו נוהג: הוא ממשיך להיות איש חשוב ומשפיע, להסתובב בחוגים הנכונים, להיחשב לגבר מכובד, ואני מסתובבת עם הידיעה שהוא גו'ק דוחה במסווה של בן אנוש. איך כתב לי מישהו חכם בפייסבוק? "זה כמו טרוריסטים, לפני שהסכין נשלפת הם פשוט חלק מההמון". בול.
הקמפיין שהציף את הרשתות עלה בעקבות פרשת הארווי ווינשטיין, המפיק ההוליוודי שהטריד מינית כל בחורה שעברה תחת שרביטו. יותר משלושים נשים סיפרו בימים האחרונים על האופן שבו המפיק אנס, תקף או הטריד אותן מינית — ביניהן גווינת' פלטרו, אנג'לינה ג'ולי, אשלי ג'אד ומירה סורבינו. תוך שעות ספורות גרף הקמפיין למעלה ממאה אלף תיוגים, מכיוון שווינשטיין הוא בסך הכל סימפטום לתופעה מכוערת של גברים שאין להם מה להציע חוץ ממעמד, שררה וכסף (ולפעמים אפילו זה לא), שחושבים שהכל מגיע להם ולוקחים אותו בכוח.
ווינשטיין, כמו זה שגהר עליי, או ההוא שניסה לנשק אותי בלשכתו המפוארת, ופוליטיקאים, ובמאים, ואנשי צבא ומנכ"לים בכירים במשק — הוא אחד מהמוני גברים חלשים, אבודים, אומללים, שעמוק בפנים לא מאמינים שמישהי תרצה אותם. כמו ילד דחוי בגן הם נוטלים מה שלא שייך להם, ומשאירים אחריהם עיניים בוערות ולבבות מדממים. גברים כאלה הם לא מטרידים מינית, הם גוזלי נשמות. "מטריד" זאת מילה מטרידה, מכובסת. מטריד אותי כשאני לא מגישה עבודה בזמן, כשאני עולה קילו, לא כשגבר שולח יד לחפון את שדיי או תוקע את לשונו בפי.
מעולם לא הרגשתי אשמה במה שהיה, כפי שאף אחת בעולם לא אשמה בזה שאיזה אפס חדל אישים פוגע בה. נכון, לא התלוננתי ויש רבות כמוני. לכל אחת הסיבות שלה ואפשר לדון אישה רק כשאתה בעקביה. מי שאשם פה הם גברים שקוראים לך "סמרטוט רצפה" ואחר כך גם מתנהגים אלייך ככה. "גם אני", כי גם אני רוצה לחיות בעולם בלי הארווי ווינשטיינים. "גם אני" רוצה לשים לזה סוף. "גם אני" רוצה שהבת שלי תהיה מוגנת מג'וקים טרוריסטיים שמסתובבים בינינו.
הגיע הזמן להשמיע ולהרתיע / שירי מימון
כבר שיתפתי בעבר שגם אני חוויתי הטרדה, וכל מי שסביבי — ללא יוצא מן הכלל — עברה הטרדה על כל צורותיה. הקמפיין שהתחילה אליסה מילאנו מבורך ומציף את העוצמה ואת הקלות שבה נשים סוחבות בהיחבא חוויות נוראיות ומצלקות. הגיע הזמן להשמיע ובכך להרתיע, ולחזק כל ילדה, נערה ואישה בכך שיש לה לאן לפנות בעת צרה ושסוף־סוף כל מקרה יטופל ביד קשה.
הוא התייחס להטרדה כמשהו מגרה / נעם פרתום
אין אישה שלא הוטרדה או הותקפה מינית בחייה. ממש כמו שאין אישה שלא חיפצנו אותה. זאת הנחת המוצא שצריך לצאת ממנה. קמפיין #metoo מצליח לעורר את השיח סביב הטרדות ופגיעות מיניות ולכן הוא מבורך. מצד שני, הקמפיין שם במרכז את הנשים המותקפות, במקום להפנות את הזרקור אל הגברים המתקיפים. חשוב לזכור גם עכשיו — הבעיה המרכזית היא הגברים המתקיפים, ותשומת הלב צריכה להיות עליהם, לא על הקורבנות.
הנה וידוי — מתישהו לפני עשור, בתחילת שנות העשרים שלי, הלכתי ברחוב אבן־גבירול ומישהו צבט לי בתחת ואחר כך עוד עקף אותי וחייך אליי והיה מבסוט מעצמו. ואני כמובן קפאתי והתאבנתי. ואז, כשסיפרתי את זה לחבר שלי דאז, הוא התחיל לשאול איך צבטו ולהדגים עליי ולהתחרמן מזה ולבקש שאספר לו עוד. התגובה שלו גמרה אותי. סיפרתי לבן הזוג שלי משהו לא נעים ומשפיל שקרה לי, ובמקום יחס רציני ומגונן ומנחם הוא המשיך להתייחס אליי כאל אובייקט, ולהטרדה כמשהו מגרה ולגיטימי, סוג של משחק מקדים.
הנה וידוי נוסף — היה לי בן זוג שלא קיבל את זה שהיו לי כאבים בזמן קיום יחסי מין, ולכן לא יכולתי לשכב איתו. במשך תקופה לא שכבנו, אבל מתישהו זה פשוט נמאס לו והוא חדר אליי בכוח. הוא פשוט לא הצליח להתאפק. אפשר רק לדמיין כמה כאב ההתנהגות הזו גרמה לי, וההלם היה גדול עוד יותר כאשר סיפרתי לידיד שלי על המקרה, ובתגובה הוא ענה: "מה את רוצה? תמשיכי להסתובב לידו ככה וזה יקרה". משהו בסגנון: את הבאת את זה על עצמך. איך אני מעזה לצאת עם מישהו ולא לספק את הסחורה. אלה הדברים שצרבו אותי יותר מכל דבר אחר.
זה מופיע בכל דבר - בכלכלה, בפערים החברתיים, ביחס של התרבות. כל עוד לא מטפלים בשורש הבעיה אלא בסימפטומים אי השוויון יחגוג. אנחנו במצב מעניין היום: מבחינה תרבותית נפרץ מחסום ויש איזה שיח ודיבור בלתי פוסק על נשים ותקיפות מיניות. יש שימוש בחוק וזה זוכה לפופולריות, אבל השאלה מה מידת השוני בביטחון של נשים ביומיום. כאישה שהולכת ברחוב — אני מרגישה שאין מספיק התקדמות.
שיחשבו פעמיים ושלוש לפני / בת חן סבג
גם לי זה קרה.
אני הייתי שחקנית והוא במאי תיאטרון. הוא הטריד אותי מינית, שלח ידיים וברגע שסתמתי לו את הפה והצבתי גבול מאוד ברור הוא בעצם נהיה מניאק והתעמר בי בכל הזדמנות. בתעשייה זה קורה הרבה, וטוב שעולה מודעות לנושא. יש רוחות חדשות שמנשבות וזה מבורך. היום במאים ובכלל אנשים מהתעשייה חושבים פעמיים ושלוש לפני. אני רוצה להאמין שזה ככה.
ואז הארווי שאל אם אני רוצה לעלות איתו לסוויטה / מיטל דוהן
זה היה לפני הרבה שנים בצ'יפריאני בר בניו־יורק. הייתה איזו מסיבה שווה, כי בלילה המקום הנחשק הזה הופך לדאנס־בר ששואב אליו את כל היפים והיפות של העיר, וגם אני רקדתי שם, יחד עם אחד, הארווי ויינשטיין. ידעתי מי הוא, כשהוא התחיל איתי, ברור, ידעתי שהוא מפיק מפורסם. דיברנו קצת, קישקשנו קצת, ואז הוא אמר שאפשר להמשיך בסוויטה שלו וסיפר שהוא לקח מלון לכמה ימים בניו־יורק.
השאלה הבאה שלו הייתה האם אני רוצה לבוא איתו לחדר. זה היה סיפור ידוע שהוא מנצל נשים, ושהוא וומנייזר, אבל לא ידעתי עד כמה זה סדרתי אצלו. בתקופה ההיא גם עוד לא הכרתי את הביטוי "כורסת הליהוק של הארווי", שהמשמעות שלה בתעשייה זה שאת צריכה לעבור דרך המיטה שלו כדי לקבל תפקיד, ואופס, פתאום גם אני הרגשתי את זה על בשרי.
בסופו של דבר, אמרתי להארווי שלא מתאים לי לבוא איתו לחדר, והסתפקנו בהחלפת טלפונים ובהבטחה להיפגש מתישהו. וכן, עד היום יש לי בנייד את הטלפון שלו, ואני מאמינה שגם לו יש את הטלפון שלי, ולא, מעולם לא עשיתי בטלפון הזה שימוש וגם לא אעשה בו. היום אני כבר אני מכירה את כל הסיפורים עליו, כולל גם כל מיני שמועות אחרות שרצות עליו, שאני לא אכנס אליהן עכשיו.
בעיניי, כאישה וכשחקנית, זה בעייתי מאוד שהוליווד מבוססת על יחסי כוח של גברים כלפי נשים. ולצערנו, יש הרבה מאוד סיפורים, חלקם ידועים וחלקים עדיין לא, על הטרדות מיניות כלפי נשים ועל כך שתוקפנות כלפי נשים היא חלק בלתי נפרד מהיומיום. התופעה הזו של גברים משפיענים שמרגישים שהם יכולים להפעיל את הכוח שלהם כדי לנצל נשים ולהתייחס אליהן בצורה לא ראויה, זו בעיה חמורה שחייבים לשנות. אין ספק שהתפוצצות פרשת הארווי ויינשטיין וההדים התקשורתיים והחברתיים שהיא מעוררת ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת, תגרום לכך שיבינו בכל העולם וגם בהוליווד שלאף גבר ולאף אישה אסור להשתמש בעמדה ובכוח שלהם כדי לאמלל אנשים אחרים.
גברים הרי יכולים להיות אגרסיביים מאוד בסיטואציות האלה, ולא להשאיר לך ברירה. אני תמיד מוצאת את עצמי מכינה מראש את דרכי המילוט ואת התירוצים כאשר אני יודעת שאיאלץ להיות לבד עם גבר שאני לא מכירה ממש טוב. אני גם מרגישה שהאיום הזה הופך אותנו, הנשים, לפרנואידיות כי אנחנו מפחדות להיפגש עם גברים בסיטאציות שמסכנות אותנו ואת זה צריך לשנות. לכן, מעודדת התחושה שנשים סוף־סוף התאגדו והחליטו לדבר על צדק נשי ועל צדק חברתי, והלוואי ונעשה שינוי.
הדחקתי כדי לשרוד / יעל אבקסיס
עזבו סטטיסטיקות. אין אישה, אין ילדה, אין נערה, בת, אימא, סבתא, שלא חוותה במהלך חייה דיכוי נשי כזה או אחר, ואני מדברת על אלפי שנים ועל מיליוני נשים. אבל כדי לשרוד, המערכת הנפשית שלנו מדחיקה כל כך הרבה אזורי כאב, כל כך הרבה טראומות, אז ברור שגם מקרים של פגיעה מינית, של הטרדה, של השפלה, של מבטים שהם לא במקום, ברור שגם הם יודחקו. ואני יודעת כי אני גם הייתי ילדה, ותלמידה, והייתי חיילת, ואני שחקנית, ובכל שלב בחיי אני יודעת שחוויתי אינטראקציות פוגעניות מצד גברים, ותוך כדי זה הדחקתי הכל. פשוט הדחקתי כדי לשרוד.
את מנגנון ההדחקה אני גם מכירה מצוין מהעבודה ארוכת השנים שלי בעמותת "רוח נשית", כתומכת של נשים מכל שכבות האוכלוסייה שחוו אלימות קשה. הידיים ששלחתי אל תוך הפצעים המדממים של הנשים שנפגעו מסייעות לי לרפא גם את הפצעים שלי. וכל אישה, כל אישה שאי־פעם זילזלו בבחירה שלה, בגוף שלה, זילזלו בתחושות שלה, מכירה ומרגישה את המקום הזה שאני מדברת עליו, בין אם היא בחרה להדחיק או לזכור.
אבל אני גם מרגישה שמשהו עכשיו משתנה. פתאום בשנים האחרונות יש קול אחר, שמוציא את עצמו החוצה באומץ, גם במחיר של סכנה. נשים שיודעות למשל שההתנגדות לבוס תוביל לכך שהן יאבדו את מקום העבודה ולא יביאו לחם לילדים שלהן, אבל הן לא מוכנות יותר לשתוק. אני קוראת לזה ניסיונות ראשוניים לתמלל את הכאב ולתת לו ביטוי. והתמלול הזה הוא שפה חדשה שתבריא את החברה כולה.
לא אחת אני שואלת את עצמי מדוע לקח כל כך הרבה זמן למצוא את הקול הזה ולצעוק אותו. ועדיין הצעקות חלושות, כמו גשם שמטפטף טיפות קטנות מדי, ואז אני מבינה שזה מפני שאפילו אנחנו, הנשים, הטלנו ספק בקיומו של הקול הזה, באותנטיות שלו. העובדה שכל מה שאנחנו חוות בהקשר הזה ניתן לתמלול גברי, גורמת לכך שאיבדנו את הביטחון בעצמנו ובמה שאנחנו מרגישות ועוברות.
וכך נולד הדיאלוג הסכיזופרני של אישה עם עצמה, שבמקום להיות בטוחה במה שהיא מרגישה, היא מנסה לשכנע את עצמה: "אולי פיתיתי אותו, אולי שתיתי יותר מדי, אולי זה באשמתי ואימא שלי צודקת ואני לא צריכה ללבוש מיני, ואבא צודק ואני צריכה להשפיל מבט מול גבר".
אבל היום, היום אנחנו סוף־סוף צועקות שאנחנו לא אשמות. והצעקה הזו היא שפה חדשה לגמרי והיא בעיניי חלק ממהפכה שאני כבר מרגישה את הרוח שלה. מהפכה שבזכותה נשים כבר מתחילות להיות ערבות זו לזו ולא תאפשרנה להשתיק את הקולות ואת הצעקות, כי להשתיק את הקולות זה לבגוד בבנות ובבנים שלנו ולסכן את העתיד שלנו.
ולכן היום אני כן אקום ואגיד את מה שיש לי לומר, ולכן היום נשים כבר לא ישתקו ונשים כן מחזקות האחת את השנייה. ומכאן אני קוראת לנשים, וגם לגברים כי זו גם משימה שלהם: אל תשפטו נשים על מה שהן עברו ומה שהן אומרות ומה שהן מרגישות. בואו נלמד מהי ערבות הדדית.
את הטקסט המלא ועדויות נוספות תוכלו למצוא היום במוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
