פורצת גבולות
בעוד כשנתיים תעשה הסטודנטית מרגו מוסלח (24) היסטוריה כשתקבל את תואר הדוקטור הראשון במשפחתה. תעודת הבגרות הירדנית, העובדה שלא ידעה עברית – כל אלה לא עצרו אותה מלהצטיין באוניברסיטה העברית. בקהילה שלה, ברובע הנוצרי בירושלים, היא הפכה לסמל: "יש המון נערות שסיימו תיכון מתקשרות אליי כדי שאדריך אותן איך להגיע לאוניברסיטה", היא מספרת
בשיתוף מפעל הפיס
בין 350 אלף הסטודנטים שהחלו אתמול את שנת הלימודים האקדמית מצאת מרגו מוסלח (24), שלומדת בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית. היא הבכורה מבין חמישה אחים, נולדה וחיה גם בימים אלה ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה. משחר ילדותה, הוריה הקפידו להנחיל אצלה את החשיבות המכרעת בלימודים גבוהים, שישמשו עבורה כרטיס כניסה אל העולם הגדול. "גדלתי כמיעוט בתוך מיעוט, ברובע הנוצרי בירושלים. למדתי כל השנים בבית־ספר לבנות במנזר. היו בבית־הספר גם תלמידות מוסלמיות, אבל זה לא שינה את העובדה שהיינו כמו משפחה. לחיות ברובע הנוצרי וללמוד שם, זה ממש כמו להיות בתוך בועה. רק כשנכנסתי לאוניברסיטה נחשפתי לראשונה לקהילה היהודית בירושלים", היא מספרת.
פסיפס ישראלי אנושי ומרגש - בואו לקרוא את הסיפורים
ההישגיות בלטה אצל מוסלח כבר בילדות, כשבגיל צעיר הפכה לספורטאית מקצועית. "בתור ילדה הייתי רוכבת על אופניים ומשחקת כדורסל עם הילדים ברובע הנוצרי. ההורים שלי זיהו את הכישרון שלי בספורט והחליטו ששווה להשקיע בי", היא מספרת. את בריכת השחייה במרכז התרבות והספורט הוותיק של ימק"א, מעוז של דו־קיום בעיר, היא החלה לפקוד מגיל שמונה בתדירות של ארבע פעמים בשבוע. "מגיל צעיר הפכתי לשחיינית מקצועית, ובדיעבד אני יודעת להעיד כמה העיסוק בספורט נתן לי ערכים של משמעת, השגיות ואחריות", היא מציינת.
כדי לתת לילדיהם את האפשרות למצות את כישוריהם, עובדים הוריה, סימעאן וסחר מוסלח, שעות נוספות. אביה הוא שף במשרה מלאה במלון בירושלים וגם מבשל במנזר ברובע הנוצרי. אמה מלמדת צרפתית במנזר של רוזרי, שם למדה מרגו. "לאמא שלי היה חלום נעורים ללמוד רפואה, אבל בגיל צעיר היא איבדה את אביה והמצב הכלכלי של המשפחה לא איפשר לה לצאת ללמוד. גם אצל אבי המצב היה דומה. מבחינתם, הרצון שאנחנו נלמד באוניברסיטה ונקבל תעודה רשמית נמצא בראש סדר העדיפויות, והם מוכנים לעשות לילות כימים בשביל מטרה זו", מספרת מוסלח.
כבר לפני כמה שנים ידעה מרגו מה היא רוצה לעשות. "בבית־הספר סיקרנו אותי מקצועות הביולוגיה ומדע האנטומיה, ובנוסף, תמיד אהבתי לסייע לאנשים. השילוב הזה הוביל אותי לתובנה כי משימת חיי היא להציל אנשים", מסבירה מוסלח. גם אחרי שהבינה כי תעודת הבגרות הירדנית שקיבלה מתיכון הנזירות של רוזרי מהווה חסם בדרך לקבלתה לפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, היא נותרה נחושה בדעתה שלא לוותר. "בסוף התיכון לא ידעתי בכלל לדבר עברית, לא היה לי מידע על האוניברסיטה ודרכי הקבלה ותעודת הבגרות הירדנית הצריכה ממני לעבור מכינה לסטודנטים זרים. במשך שנה אגרתי את כל הכוחות שיש בי, עשיתי פסיכומטרי בערבית, מכינה בעברית באוניברסיטה, ולבסוף הצלחתי להתקבל לחוג מדעי הרפואה. משם, אחרי שנתיים אינטנסיביות, הגעתי אל חוף המבטחים – הפקולטה לרפואת השיניים", היא אומרת.
בגיל 18, כשהחלה את תהליך הקבלה לאוניברסיטה, יצאה לראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. "פתאום ראיתי כמה אפשרויות יש מחוץ לקהילה. בהתחלה היו לי חששות כבדים, בעיקר בשל פערי השפה, אבל הצלחתי להתמודד ולהשתלב ואפילו מצאתי חברים חדשים. כיום אני יכולה להגיד בביטחון מלא שהפקולטה לרפואת שיניים היא הבית השני שלי", היא מספרת בהתרגשות.
את החלום היא מממשת בזכות מלגת לימודים שנתית בגובה 10 אלף שקלים שהיא מקבלת ממפעל הפיס ומעמותת "רוח חדשה". "המלגה לא רק עוזרת לי, אלא למשפחה כולה, שהתגייסה למאמץ המלחמתי־כלכלי הזה שנקרא תואר אקדמי באוניברסיטה", היא אומרת. הניסיון להשתלב בחברה הישראלית ובקהילת הסטודנטים באוניברסיטה לא פשוט. "קורה הרבה שאנשים נבהלים מהעובדה שאני ערבייה, אבל למדתי לא להתייחס לזה. מבחינתי, וככה גם חונכתי, זה לא משנה אם עומד מולי מוסלמי, נוצרי או יהודי, אני רואה בני אדם ולא לאום או דת", היא אומרת.
אחרי שהתוודעה מקרוב להזדמנויות ולקשת האפשרויות שקיימות מחוץ לקהילה הסגורה שבה גדלה, מוסלח מעוניינת להפיץ את הבשורה. "אני מאמינה שזה עוול
להישאר סגורים בתוך הקהילה המצומצמת שלנו. בעתיד, אני ארצה לצאת מהקהילה ולגדל את המשפחה שלי מחוץ למזרח ירושלים", היא אומרת.
ומה לפני כן? את ההתמחות היא שואפת לעשות במקום הכי יוקרתי בעיניה: המחלקה לכירורגיית פה ולסת במרכז הרפואי הדסה.
בזכות הנמרצות וההישגים של מוסלח, שמה הולך לפניה. במהלך השנה האחרונה קיבלה עשרות שיחות מבנות הקהילה הערבית־נוצרית, שביקשו להתייעץ, לשמוע ולברך על הדרך שעשתה. "אני הולכת להיות הדוקטור הראשון במשפחת מוסלח, שזאת גאווה בפני עצמה. האמת היא שאני כבר סוג של סמל בקהילה שלי. יש המון נערות שסיימו תיכון, שומעות את הסיפור שלי ומתקשרות אליי כדי שאעודד ואדריך אותן, אסביר להן מה צריך לעשות כדי להיות סטודנטית באוניברסיטה. אני מניחה שהסיפור שלי מעורר השראה גדולה בקהילה, בעיקר בקרב נערות, ואני מאוד שמחה לספק להן את המידע הזה ולהיות שליחה של המגזר שלי בקהילה היהודית", מסכמת מוסלח.
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
