השנה היא שנת 1939. עשרות אלפי אנשים במיטב מחלצותיהם יוצאים לרחוב המרכזי בעיר הגדולה לקראת עצרת פרו-נאצית. מסביב דגל המדינה שזור בצלבי הקרס.על הבמה עולים בזה אחר זה הנואמים הנחושים שזועקים למען האידיאולוגיה הנאצית, הקהל נלהב. יהודי אחד עולה אל הבמה בריצה, לאות הנגדות, אבל השומרים מפשיטים אותו לעיני כל, ומשליכים אותו על הבמה. המצלמה המתעדת את האירוע תופסת את תמונתו של ילד קטן שצופה בנעשה בשמחה גדולה, נלהב להיות חלק מהשינוי הגדול. אם אגב, נשמע שמדובר במקרה שהתרחש אי שם בגרמניה, אולי באיזו עיר נידחת ונחשלת במזרח אירופה, אז תופתעו לגלות שמדובר במקרה שהתרחב בארה"ב של אמריקה. הוא התרחש במדינת ניו יורק, בעיר מנהטן, על רקע המדיסון סקוור גארדן.

לא רבים יודעים זאת, אבל בשנת 1939, ממש שישה חודשים תמימים בטרם נפתחה מלחמת העולם השניה, וזמן קצר לפני שמאות אלפי אמריקאים יצאו לקרבות באירופה ויסכנו את חייהם למען שחרור העולם משלטון הנאצים, היו אלו עשרות אלפי אמריקאים שיצאו לרחובות כדי להביע את תמיכתם בעולם שמהלל את תורת הגזע.

עד עכשיו אף אחד לא ממש שמע על אותה עצרת מפוארת ברחובות מנהטן. קשה היה לדמיין, גם למי שהגיעה אותה שמועה לאזניו, שמקרה כזה, שמפגש אדיר כזה של שנאה יכול להתרחש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

מארשל קורי הגיע לארוחת ערב עם חבר שעבד על מחזה. במסגרת התחקיר שערך בכתיבתו גילה על אותו ערב במדיסון סקוור גארדן וסיפר על כך לקורי, שסרב להאמין. "אמרתי לו שאין סיכוי שזה אמיתי שדבר כזה יקרה באמריקה, אבל אז גיליתי שיש צילום". הסיפור והתמונות שאיתר קורי לא השאירו מקום לספק, הוא יעשה מזה סרט.

קורי, 47, הוא יוצר סרטי דוקו מוכר ומוערך. מי שרק בגיל 30 החליט לעזוב קריירה מצליחה בכדי להגשים חלום ישן ("לא רציתי להגיע לגיל 90 ולהתחרט") בחר לצלם את הדוקו הראשון שלו 'סטריט פייט', על מערכת בחירות להוטה בניו ג'רזי וזכה איתו למועמדות לפרסי האמי והאוסקר. בהמשך צילם סרט על נהגי מרוצים בני 13, וגם על לוחמי חופש רדיקלים שבעיני הממשל מוגדרים כטרוריסטים שנשלחו בתום הסרט, למאסר. הסרט היה גם הוא מועמד לאוסקר. לאורך השנים סרטים רבים שלו זכו בפרסים כמו זה של פסטיבל טרייבקה ועוד, אבל הפעם, לקורי לא היה עניין בעוד פרס. לטענתו היה זה סיפור קצר, שהוא רצה להעביר בדיוק כמו שהוא. "בתחילה חשבתי שנעשה ממנו סרט דוקו קלאסי עם ראיונות והסברים אבל ככל שחקרתי והצלחתי לשים ידי על עוד ועוד פיסות של צילום הצלחתי לחבר אותן וכשערכתי את התצלומים חשבתי שאין עוצמתי יותר ממראה עינים של הדבר עצמו. טוב שאנשים יראו את זה בעצמם, שיבינו כמה זה מפחיד. שיבינו כמה זה מפתיע כל פעם מחדש איך גם באמריקה דברים כאלו יכולים לקרות. זה משהו אחד לראות את נירמברג שמרגיש כל כך רחוק", הוא מסביר, "אבל כשאתה רואה שגם כאן, אנשים כמוני כמוך יכולים לפתע להלל רטוריקות מפחידות כאלו, זה משמעותי. זה משפיע".