האמת מאחורי החיוך שלי במרתון
ליאת עיני סיימה את מרתון אמסטרדם בתחושת היי מטורפת, אבל התחושה הזו לא הייתה שם כל תקופת האימונים לפני. עכשיו היא מספרת על הצד הפחות זוהר של המרתון
שתי השאלות ששאלו אותי הכי הרבה בתקופה האחרונה הן "למה את רוצה לעשות מרתון?", ו"על מה את חושבת כל כך הרבה שעות כשאת רצה?". האמת היא שאין לי תשובות חד משמעיות. בגדול נרשמתי למרתון כי זה היה הדבר הכי קשה ולא הגיוני שחשבתי עליו ואמרתי שאם יש אנשים שעשו את זה לפני אין סיבה שלא אצליח. זה היה נראה לי אתגר מטורף ששווה לנסות לעשות אותו וכבר סיימתי כמה חצאי מרתונים והרגשתי שהגיע הזמן לעבור הלאה.
היום בדיעבד אני יודעת שלא באמת הבנתי את המשמעות, למרות שקראתי הרבה ודיברתי עם אנשים שעשו מרתון. זה בערך כמו שמישהי שעברה לידה תנסה להסביר את הכאב למישהי שעוד לא חוותה לידה. כשאמרו לי שמדובר באימונים ארוכים ומתישים, חשבתי לעצמי שגם ככה אני מתאמנת לא מעט אז להוסיף כמה קילומטרים כל פעם זה לא כזה ביג דיל. אולי לפעמים עדיף באמת לא לדעת וישר לקפוץ למים או במקרה שלי - להפעיל שעון דופק ולקוות לטוב (יחי התמימות).
עם כל התובנות האלה נרשמתי למרתון אמסטרדם לפני עשרה חודשים והתחלתי להתאמן לפני חמישה חודשים, יחד עם קבוצה גדולה ותומכת. בואו נתחיל רגע מהסוף - סיימתי את המרתון השבוע וזו הייתה חוויה אדירה. בכוונה אני לא נכנסת פה לתיאורים כדי לא ליפול לכל הקלישאות אבל היה שם הכול ב-42.2 קילומטר, כולל נופים מדהימים, קהל אוהד, בכי של כאב, בכי של התרגשות וחיוך שלא ירד מהפרצוף.
ההתחלה הייתה נראית מבטיחה
אנשים אוהבים לשתף בהצלחות שלהם וזה פתאום נראה כל כך פשוט ויפה אז אני רוצה דווקא לחזור אחורה חצי שנה ולספר על המחירים של אימונים למרתון, מלבד המחיר הכספי שזה נושא בפני עצמו.
התאמנתי ארבע פעמים בשבוע והוספתי פעם בשבוע אימון של פילאטיס מכשירים. ההתחלה הייתה נראית מבטיחה וזוהרת. הייתי חדורת מטרה, הקפתי את עצמי בחברות טובות שעברו יחד איתי החוויה, פתחנו קבוצת וואטסאפ שאם מישהו היה נכנס לקרוא את ההודעות שם היה חושב שמדובר בנשים בבית אבות שמדברות על משחות, ויטמינים, כאבים ועייפות, ובעיקר האמנו שהכול בראש ויהיה בסדר. קטן עלינו.
ככל שעברו השבועות האימונים הפכו למתישים יותר. מצאתי את עצמי עושה כל היום חישובים של כמה שעות שינה יש לי, מה אני אוכלת, איך אני שומרת על מיקוד ואיך אני משלבת את החיים שלי יחד עם התוכנית למרתון.
כל כאב קטן שצץ בגוף ישר הכניס אותי לכוננות - "מה זה אומר?", "זה סתם או משהו שצריך לבדוק?", "אולי זה בכלל פסיכוסומטי?" וככה לאט לאט למדתי להתנהל נכון ולהבין מה עושה לי טוב ומה פחות טוב (למשל לא כדאי שתציעו לי עכשיו תמר או ג'ל).
קשה לקום בבוקר
האתגר הגדול היה הריצות הארוכות של שבת בבוקר, או יותר נכון בלילה. בגלל שהתאמנו בקיץ והשמש יוצאת כבר בשבע בבוקר, האימונים התחילו ממש מוקדם, וכשאני אומרת ממש מוקדם הכוונה היא לשעון שמצלצל בשלוש לפנות בוקר והודעות וואטסאפ לחברות כדי לוודא שאף אחת לא נשארה בטעות במיטה.
ככה יצא שבימי שישי בערב צריך ללכת לישון מאוד מוקדם וגם היו לילות שבמקום לעצום עיניים ולהירדם התחילו מחשבות ולחצים – מה יהיה אם תהיה לי בחילה בריצה, אם אצטרך לשירותים, אם תכאב לי הרגל ואם לא יהיה לי כוח.
לטורים הקודמים:
- "את רצה ממש לאט, זה לא נחשב"
- לנסות לחשוב חיובי בריצה - ולהבין שזה ממש לא מועיל
- כשהפסקתי להקשיב לאנשים - והתחלתי ליהנות מהחיים
למרות שסיימתי את כל הריצות, עדיין החששות היו שם כל הזמן. כל ריצה הייתה אתגר חדש, ללא שום קשר לאימון הקודם. בכל ריצה ארוכה שסיימתי תהיתי איך אפשר לרוץ מרחק גדול יותר. זה פשוט היה נראה לי לא הגיוני.
בשלב מסוים כבר לא היה לי כוח לאימונים. חדוות הריצה שהייתה לי נעלמה והייתה רק מטרה אחת - לבוא ולסמן וי על האימון. רציתי להגיע למרתון רק כדי לגמור עם זה כבר והודעתי לכל מי שרק רצה לשמוע שאין סיכוי שאני עושה מרתון נוסף, וברגע שאסיים אותו אני לוקחת הפסקה ארוכה מהריצה. לא הבנתי למה בכלל נרשמתי למרתון, הרגשתי שהריצה השתלטה על חיי ואפילו לא היה לי את מי להאשים כי זה היה לגמרי חלום שלי.
בלילות חלמתי שאני רצה וכל פעם התעוררתי מחלום אחר - פעם רצתי יחפה, פעם רצתי לכיוון הלא נכון ועוד כל מיני דברים מוזרים. כלומר יצא שרצתי כפול - גם באימונים הרגילים שלי וגם בחלומות בלילה. ממש תלמידה מצטיינת.
מצאתי את עצמי גם מתפללת שיהיה בסדר. יחסית לאישה לא דתייה היו לי שיחות די צפופות והרבה תפילות בסגנון - "בבקשה, שהכול יהיה בסדר!". ככל שהתקרבנו למועד המרתון, כך הביטחון שלי ירד. אם בהתחלה אמרתי שאני עושה מרתון בכל מצב, הבנתי שזה לא הדבר הכי קליל ובעצם מדובר באתגר רציני ובהרבה מאוד דברים שיכולים להשתבש בדרך.
טוויסט בעלילה
אחרי ריצה מסכמת טובה של 37 קילומטר בתל אביב משהו נרגע אצלי. הייתה לי פתאום הרגשה שיהיה בסדר. הרבה מאוד בזכות משפחה מפרגנת מאוד, מאמן מקצועי שהיה סוג של פסיכולוג וחברות טובות שעברו איתי את המסע הזה ותמכו בכל רגע שהיה צריך, והאמינו לי - היה צריך.
היו לי שתי מטרות למרתון הזה - לסיים עם חיוך ובבריאות מלאה. שתיהן הושגו בהצלחה ולמרות כל ההצהרות שלי, כבר יש לי יעד חדש ואני רוצה לעשות עוד מרתון. אמנם זה לא יקרה מחר בבוקר אבל סיימתי בתחושה כל כך טובה שאני חייבת לחוות אותה שוב, וגם להגיע בפעם הבאה לאימונים ממקום אחר.
לפני כמה זמן באחד הערבים שיצאתי לאימון ואמרתי שממש אין לי כוח, הבת שלי שאלה – "אם את כל כך סובלת למה את יוצאת לרוץ?". אז זהו, שאני לא באמת סובלת. אמנם הריצה לא קלה ותמיד אני בטוחה שיותר קשה לי מכולם, אבל אין כמו תחושת הסיפוק של אחרי, ובכלל ההרגשה הטובה של כל מה שריצה נותנת היא מתנה גדולה שמשפיעה על כל תחום בחיים שלי.
כשחזרנו במטרו מהמרתון פגשתי בחורה שהשתתפה לפני שנה במרתון אחר. היא שאלה אותי – "נכון שאת מרגישה עכשיו שאת יכולה לעשות הכול?", ובמשפט אחד היא סיכמה את כל מה שרציתי לומר.
מרתון אמסטרדם 2017 - רגע לפני שיוצאים לדרך:
לפנייה לכתב/ת 
