גרושים, די להעמדת הפנים. כולנו בודדים
אחת המילים המגונות ביותר בשיח בקהילה היא בדידות. זו מילה לא פוטוגנית, לא סקסית. הרי איך נמשוך אלינו בני זוג פוטנציאליים אם נודה שלא הכול דבש בחיים החדשים שלנו? מי ירצה אותנו אם נראה עצובים לפעמים?
מסתבר שיום קודם עברו שנתיים מאותם רגעים מוזרים-מדויקים בהם עמדתי מולה ומול הרבנים, ובעיניים דומעות התרתי אותה לכל אדם. כאילו שזאת בכלל הייתה החלטה שלי. אחר כך ישבנו יחד לקפה בשדרה ונגענו עדינות בפצעים שטרם הגלידו, למעין שיחת סיכום של חצי חיים משותפים ושנה אחת בנפרד. באותו רגע זה הרגיש כמו קלוז'ר, אבל האמת היא שנדרשו עוד שנתיים כדי שאוכל לקבוע קביעות דרמטיות כל כך, כמו שהדרמה שלי נגמרה.
אין לי מושג איך מסכמים את שלוש השנים שעברו עליי מאז שפיצלנו נשמות לשני בתים. דרך ארוכה ומלאת נפילות מרסקות הלכתי בשנים האלו, הרחק מאותם ימים ראשונים בהם הרגשתי כאילו כרתו לי חצי גוף. ואיך בכלל זה קרה שהגעתי בסופו של דבר אל הנקודה שבה אני מעז להגיד לעצמי ולכם "זהו, החלמתי"?
הרי רק לפני כמה חודשים טבעתי בפעם המיליון לאותה מערבולת מוכרת של מחשבות אובססיביות, חלומות מכאיבים ותחושת בהלה טהורה של "אלוהים, מתי זה יגמר? ומה צריך לקרות כדי שזה יסתיים סופסוף?". שלוש שנים של מערבולת של ייסורים. כזאת שמגיעה גם מהנסיבות הברוטליות של הפרידה שלנו, אבל בעיקר מהנטייה שלי לייצר לעצמי סבל, להאמין שאני איזה גיבור טראגי ולסרב לשחרר את כל מה שכבר לא צריך יותר.
תמיד אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. זה נכון, אבל חלקית. אני מסתכן בלהישמע כמו עוד קואצ'ר בעוד פוסט פייסבוק שיווקי בתחפושת של תובנה מרגשת, אבל העובדה היא שהזמן לבדו לא עושה את העבודה. הזמן מעמעם את צריבת הכאבים הישנים, אבל לא מרפא. כדי להחלים אנחנו אלו שצריכים לבחור להתעקש וללכת את הדרך לשם. למקום שיהיה נקי עד כמה שאפשר מאותו פצע. כי בפצעים חייבים לטפל, אלא אם בא לנו להירקב מזיהום.
וגם אם נברח אל מטשטשי כאבים כמו זוגיות חדשה, מתישהו נהיה חייבים לעמוד מול כל מה שקרה וללמוד לקבל את כל זה, איך שזה. עם הטוב אבל גם עם הרע. אחרי הכול, אף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להישאר מריר מכעסים ישנים או לשחזר את כל מה שלא עבד לו בגלגול הקודם גם בפעם הבאה ומול אישה חדשה.
אז היום אני מרשה לעצמי להאמין לעצמי כשאני אומר שהחלמתי, גם אם ברור לי שיהיו עוד נפילות. ועכשיו, על פי כל אותן התיאוריות הרוחניות שמשום מה חדרו מבעד למעטה הציניות שלי, אמורה להגיע האהבה. אלא שבינתיים הגיעה רק הבדידות. נדמה לי שדודו טופז אמר פעם בדוקומנטרי של דורון צברי, ש"הוא לבד, אבל לא בודד". לא קניתי את המשפט הזה מטופז ואני לא קונה אותו גם מאחרים מהם אני שומע וורסיות דומות שלו. כי לבד זה גם בודד. יש לבד שהוא אחלה ויש לבד שהוא קצת פחות. ויש גם בדידות. וזה בסדר, מסתבר שזה בסדר. איט איז וואט איט איז.
איכשהו, ברמזים ובניואנסים שנדמה לי שאני קולט בקהילת הגרושים/ות, נראה לי שישנם המונים בודדים שם בחוץ. המונים שעוטים על עצמם חיוכי פלסטיק וממלאים חיים בכל מה שעושה טוב, או אמור לעשות טוב. שזה טוב, שלא תבינו אותי לא נכון, רק שנראה לי שאחת המילים המגונות ביותר בשיח בקהילה היא בדידות. זו מילה לא פוטוגנית, לא סקסית. הרי איך נמשוך אלינו בני זוג פוטנציאליים אם נודה שלא הכול דבש בחיים החדשים שלנו? מי ירצה אותנו אם נראה עצובים לפעמים?
אז לי אין כוח להעמיד פנים. זה עסק מעייף מדי. עדיף תמיד לומר את האמת איך שהיא, גם אם היא מחליקה בגרון פחות בקלות ולפעמים זה מרגיש כאילו בלעת קיפוד. אז הנה, אני מודה שיש גם בדידות בחייהם של הגרושים. יש צורך בסיסי ואמיתי באהבה, זוגיות ואינטימיות. אפילו בדברים הפשוטים ביותר כמו לשים ראש על מישהי בסוף יום רע. וגם ביום טוב.
וכשאין את זה אז יש חוסר, זה ככה פשוט. וזה לא משנה עד כמה ננסה או נצליח למלא את החיים, זה תמיד יחסר. ולי לפחות, הרבה יותר פשוט לקבל את העובדה הזאת איך שהיא, עם הבדידות שבאה איתה, מאשר להפוך לעוד אחד ממעמידי הפנים.
