חסיד ליום אחד
איך נראות חגיגות ראש השנה באומן מנקודת מבטו של יהודי חילוני שאינו מאמין? האם הוא יכול להישאב לשמחה, לאנרגיות ולתחושת ה"ביחד"? אמיר בוגן בילה את החג בהילולת רבי נחמן באומן, מוקף ברבבות מאמינים - וגילה איך זה נראה מבפנים, אבל מהצד שלו
"מצווה גדולה להיות בשמחה" – זוהי הצוואה הרוחנית שהותיר הרב נחמן מברסלב לחסידיו. דרך חיים שהיא בגדר חובה. היום, יותר מ-200 שנה אחרי מותו, מורשתו חיה, נושמת, בועטת ורוקדת בעיר אומן שבאוקראינה, שבה קבור הצדיק. מדי שנה לקראת ערב ראש השנה הופכת העיירה המוזנחת לאתר פסטיבל עבור יהודים חדורי אופטימיות שמבקשים ליישם את משנת הרב במלואה, כאילו אין ייאוש בעולם. אבל יסלחו לי הרב וחסידיו, אני עומד על זכותי להיות ספקן וביקורתי - אפילו באומן. לא, אני לא חייב להיות שמח. כיהודי לא מאמין הגעתי לחינגת הרב נחמן כדי ללמוד, להתבונן מהצד - וגם מבפנים. ומה שגיליתי היה לעיתים מפתיע, משעשע או מלא השראה - ולפעמים, לא תאמינו, גם מאוד עצוב.
צדיק תרדוף - כתבות נוספות בפרויקט:
קברי הצדיקים ברחבי הארץ - מפה אינטראקטיבית
תאמינו או לא: היהדות ופולחן הקברים - יחסי אהבה-שנאה
לקחו את הסוד לקבר: האם אנחנו יודעים מי באמת קבור שם?
מאומן ועד איראן: קברי הצדיקים המרכזיים מסביב לעולם
מפגש הפסגה של חסידות ברסלב שואב אליו עשרות אלפי יהודים מאמינים מישראל וגם מארצות הברית. הם נוהרים בהמוניהם באוטובוסים, ובעיקר במוניות שירות מיוחדות, אל העיירה הצנועה שמתעוררת מנמנומה לקראת ראש השנה. צעירים ומבוגרים, אשכנזים ומזרחים, מזוקנים ומגולחי פנים, חסידים ומתחזקים, חובשי מגבעות וכיפות סרוגות - אבל רק קומץ זעיר של חילונים גלויי ראש. אומן אינה הסביבה הטבעית לאדם לא מאמין, והנוכחות שלי במקום עוררה לא פעם תהיות ואף טרוניות. חלקם רוצים לגעור בך, רובם משתוקקים לחבק אותך. ברוב המקרים האפשרות הראשונה עדיפה מבחינתי. יותר קשה להשתחרר מחיבוק דוב של זרים שאוהבים אותך רק בגלל היותך יהודי מאשר להתווכח עם אלו שעוינים אותך רק מפני שאינך חובש כיפה ועוטה ציצית. ההשתתפות שלך בפסטיבל ראש השנה באומן מזמנת לך מבחנים כאלה וכאלה.
לא תמיד קל לקיים את מצוות השמחה באומן, אולם בתוך גבולות הגזרה הברסלבית כוננו חסידי הרב מרחב גמיש יותר, מכיל ומקבל עבור כולם. בניגוד להתכנסויות של חרדים ליטאים בשחור ולבן, בולט פה המגוון האנושי הצבעוני - אבל על טהרת הגברים. החגיגה היצרית-זכרית הזו ממזגת תפילות, טראנסים, רד בול והמון טסטוסטרון. בנות הזוג? הן נשארו בבית. כמו חילונים, גם נשים עבריות כשרות אינן מראה שכיח. אומנם מדי פעם אפשר להבחין ברחוב באשת חיל מזדמנת, וונדר-אומן שהצטרפה למסע, אבל הנוכחות של המין היפה דלילה. הגברים מסתדרים ברשות עצמם, מחבקים גברים אחרים. ככלל, כל האמצעים כשרים כדי להיות שמח. להתקרב אל הרבי - וגם זה אל זה. לזכות בתיקון עם קריאת תהילים ב"ציון" (כינויו של מתחם הקבר) ואז לחוות התעלות נפש ברחוב בסיעתא דשמיא או דסוחר סמים מזדמן.
תחת מטריית החמלה והקבלה של רבי נחמן מתכנסים חסידים ותיקים חמורי סבר, "ננחים" קופצניים קלי דעת וגם ילדים פוחזים שמנסים להתבגר יותר מדי מהר. התחושה היא שכולם מוזמנים, לכולם יש מקום באומן. אך אחדות השורות היא רק למראית עין, וברור שהחסידות מפולגת. כולם רוצים "להיות שמח", אך בעוד אלה האדוקים מתמסרים לעבודת השם לפי כל הכללים, הצעירים המרדנים מחפשים פרצות להגשמה עצמית - בניגוד למה שנתפס בעיניהם כארכאי ושמרני. כשהראשונים מסתודדים ב"ציון", קוראים עשרה פרקי תהילים ומתפללים לתיקון כללי, האחרונים מתכנסים למסיבת רחוב מאולתרת קופצנית במיוחד שמתוחזקת במוזיקת טראנס (בשילוב המילים "אומן", "ראש השנה" ו"רבי נחמן" בקומבינציות שונות), סיגריות, אלכוהול וסמים. החומרים שמהם עשויה השמחה - זו הגשמית לפחות.
כצופה מן הצד, ברור שהמשיכה שלי היא לאותם "ננחים" חפצי סיפוק וגם חופש - עקרונות שאני יכול להזדהות איתם גם כחילוני. אלא שהשאיפה הזו להנאה עד אין-קץ מהולה ביצרים אלימים שנפרקים כאנרגיה חיובית והרסנית מאוד בשטח ההפקר הזה, שבו נדמה שהכול מותר. תחושת הביחד הזאת מעניקה המון כוח לחברי הקבוצה, אך בניגוד לפלגים אחרים ביהדות היא לא מגיעה עם הוראות הפעלה קשיחות. זהו סוד המשיכה הברסלבי עבור רבים כל כך - בעיקר בישראל (ניכר שהחסידים האמריקנים משתייכים למחנה השמרני יותר), ואין מקום בטוח יותר לתת לו ביטוי מלא ונטול רסן מאשר אומן. הנטיות האגרסיביות והתשוקות להתענגות אין-סופית פורצות החוצה בחסות אווירת קדושה מיסטית וגב אידיאולוגי של קהל עצום כל כך. כולנו ביחד מקדישים את עצמנו לרוח - ואז מתמסרים ליצר כל אחד לחוד. שילוב מנצח למאמינים, קצת פחות עבור הסובבים אותם.
פינוי-בינוי, גרסת אומן
הילולת ראש השנה באומן היא מפגן של רוחניות וקדושה, האווירה ספוגה בהן, אבל בה בעת היא טעונה באגרסיביות. התפיסה הברסלבית אולי אומרת שיש מקום לכולם, אבל כשהצפיפות גוברת, הזיעה מצטברת, והאשפה נערמת - גם מפלס העצבים עולה. זה מורגש בין אדם לחברו בשיח הגס, לפעמים האלים, שהם חולקים בעברית. וזה ניכר במיוחד ביחס של חלק מהמבקרים הישראלים לתושבים המקומיים.
היחסים בין האוכלוסייה המקומית לחסידים שזורמים בהמוניהם לעיר מדי ראש השנה אינם מבוססים על אהבה אלא על תועלתנות גרידא. מדובר בהכנסה אדירה לתושבי אומן, ויותר חשוב – לעומדים בראשה. לצורך החגיגות הם מכתרים חלק ניכר ממרכז העיר הנושק למתחם קבר הצדיק והופכים אותו למובלעת סטרילית עבור המבקרים. מתגברת נוכחותם של שוטרים וחיילים אוקראינים, ומחסומים מוקמים בפתחים כדי ליצור חיץ בין האורחים לבין מקומיים ולבודד אותם ממטרדים שונים ומשונים.
מצד שני, לא נשכח - אולי בעולם אין ייאוש, אבל יש דאעש. סידורי האבטחה לא ערוכים למנוע מתקפת טרור, או אפילו קטטות בין המבקרים. גם לשם כך יש נוכחות צנועה אך מורגשת של מג"בניקים שהגיעו מישראל עם המדים, בלי הנשק. כמו הגויים, הם כנראה פה בעיקר בשביל הדאווין.
במרוצת השבוע הופך המתחם הסטרילי לאורך רחוב פושקינה וסביבתו לשטח ישראלי כבוש בחסות שירותי הביטחון האוקראיניים. הקולוניאליסטים חובשי הכיפות אולי נרתעים מהגויים לובשי המדים - אך בה בעת הם עצמם מתייחסים לא פעם בזלזול מופגן כלפי הרוכלים המקומיים, נהגי המוניות ונותני השירותים למיניהם. מרשים לעצמם הרבה יותר מדי - רק כיוון שהם משלמים להם. והם לא משלמים הרבה: ארבעה-חמישה דולרים הם הון עתק עבור התושבים העניים של אומן, וניכר שרבים מהאורחים מישראל נהנים ממעמדם החדש כגבירים בממלכה הזמנית שלהם. כשהם הולכים להשתטח על קבר הצדיק, הסבלים משתטחים על המזוודות שלהם. ההתעלות הרוחנית מלווה בהתנשאות גשמית.
היחס המזלזל כלפי האוכלוסייה המקומית בא לידי ביטוי גם בתביעות טריטוריאליות באומן. רבים מהעולים לרגל מורגלים כל כך בביקור בעיר, שהם חשים עצמם כאדוני הארץ. כך, למשל, פסל של ישו הצלוב שהוצב לפני כמה שנים על גדות האגם המקומי הפך למטרה מועדת לפורענות ונדליסטית. בעבר היה מי שמוטט את הפסל, נלכד, נשפט ואף נשלח לכלא למען יראו וייראו. אבל כשהמוני היהודים מגיעים לאגם לצורך תשליך ומבחינים בישו משקיף אליהם מלמעלה, הם לא רואים בעיניים - וממש לא ייראו. אלא שהפעם מי שמנסה להסיר את הנגע נתקל בשוטרים. מתברר שבאומן הנוצרית אפילו ישו זקוק לשטח סטרילי.
עבור האורחים מישראל העיר הזאת קטנה מדי בשביל רבי נחמן וישו יחדיו, אבל יש בהם תקווה שיבוא יום ויושלם הכיבוש שלה. הנכסים זולים כל כך, ויזמים יהודים מסתערים עליהם: לא מעט דירות נרכשו בשנים האחרונות בתעריפים מגוחכים של כמה עשרות אלפי דולרים, וסביב רחוב פושקינה מוקמים להם פרויקטים כמו "קריית אומן" או "מעלה ציון". במבט ראשון נראה מתחם הקבר כמו כנס נדל"ן, ומלבד כרזות המהללות את הרבי נחמן אפשר להבחין בשלטי חוצות ענקיים שתלויים על בניינים. "בשנה הבאה תהיה לך דירה משלך", הם מבטיחים. במקום נפתחו גם כמה מלונות יוקרה מפנקים – אם כך תרצו לקרוא לאכסניה שמציעה שלוש מיטות קומתיים בחדר + כניסה חופשית למקווה + ארוחת בוקר. המחירים דווקא כן הולמים את התואר ועומדים על כאלפיים דולר למיטה במהלך ימי החג. עם תעריפים הזויים כאלה אפשר להבין למה יש מי שמאמין ולא מפחד להשקיע בנדל"ן באומן.
ואם לא מספיק שהיהודים משתלטים למקומיים על הקרקע – הם גם שואבים את האוויר שלהם. עשרות נציגי מכירות של חברות הסלולר המקומיות פושטים על העיר כדי למכור סים מקומי – מוצר צריכה בסיסי, כפי שמתברר. כמעט כל אורח רוכש לעצמו אחד כזה, מה שגורם לעומס בלתי אפשרי על הרשת. במהלך החג יותר קל לשמור על קשר עם הקב"ה מאשר עם שאר האנושות. לצד הסחר בסים משגשג באומן גם הסחר בסם. דרך נוספת לחייג לאלוהים על פי חלק מהחסידים, גם אם לעיתים מתעוררות בעיות הלכתיות. כך, למשל, נשמעה שיחה בין צעירים שהיו עסוקים בהיערכות לצום גדליה ומלאי האקסטזי שלהם אזל. "דפוק, אסור לך לקחת כדור בצום", אמר אחד. "מה אתה, גנוב? ברור שמותר, רק לא לקחת עם מים", ענה לו השני. ממש הרב קוֹק.
באופן כללי האירוע החגיגי הזה, שנועד להתעלות הנפש ולתיקון שלה, מביא עימו אין-ספור מבחנים למאמינים שהגיעו עד לכאן כדי להתפלש בקדושת הצדיק. מבוגרים, נערים ולפעמים גם דרדקים שמעשנים בשבת הם הוכחה לכך שלא כולם עומדים בהם. גם לא התורים הארוכים שמשתרכים בכניסה לצרכניות ולקיוסקים בחיפוש נואש אחר משקה. אומנם מחירי האלכוהול מאמירים גם ביחס לישראל, אבל כיוון שזו מצווה להיות בשמחה, תמיד יהיו קליינטים. יין, בירות, וודקה ורד בול נמכרים ביום חול, שבת או חג לכל מי שמוכן לשלם - גברים, נשים וטף. הנה לכם סיבה טובה לבקש נדבה. כל כך הרבה פושטי יד יש ברחובות, רבים מהם ילדים, בחיפוש אחר דולר אחד, שניים או חמישה (השקולים למשכורת יומית של אוקראיני ממוצע). מצווה גדולה לתת צדקה כדי שמישהו אחר יהיה בשמחה, ישתה לשוכרה, יעשן ואז ירקוד במסיבת טראנס בכיכר פושקינה, שם החומר בא לפני הרוח.
האוקראינים אחראים על הפיתויים האסורים, הישראלים מנסים לעשות כסף בדרכים כשרות, בעיקר בתחום המזון. יש מי שדואג להזנה במתחם "הכנסת האורחים" – יוזמה יפה ומעוררת השראה לקירוב הלבבות והקיבות. זהו חדר אוכל עצום המספק ארוחת צהריים וערב להמונים כמעט בחינם. בתפריט - אורז, טחינה, דג ספוגי, עוף מכובס. במקום קינוח מקבלים צרבת. אף אחד לא נשאר רעב. אם במקרה אתה מחפש מזון טעים ומגוון ומוכן לשלם על זה, אורבות לך שווארמיות, חומוסיות, פיצריות ומסעדות פופ-אפ. בחוץ, בין הדוכנים הרבים של הרוכלים המקומיים עם המזכרות, החולצות והספינרים שהם מציעים למכירה (אחת מהחנויות בפושקינה כונתה "מזכרות טראמפ"), אפשר גם להבחין בברזיות קפה ותה חינמיות וכן בדוכן למיץ גת חבשי מתוצרת כחול-לבן.
פדיון נפש, עכשיו במבצע
צריך להודות, במציאות החילונית כל התופעות הללו הן עניין שבשגרה. וכך גם כאן. בפסטיבל כמו בפסטיבל. אלא שבמקום להיות אדם עצמאי, בעל אחריות אישית לתשוקות והדחפים שלו, בולטת באומן ההזדקקות של המבקרים לחסות של הרבי נחמן כדי להיות כאלה בעצמם. באצטלה של קדושה והתעלות הנפש באמצעות עולם הרוח הם נתלים בגישה המתירנית הנחמנית, כאילו הם לא יכולים לעשות זאת לבדם, בזכות עצמם. הם נזקקים לקהל תומך, לאתר עלייה לרגל וגם לפדיון נפש.
אלוהים אדירים! אפילו כאן יש מסחרה – לא כמו ב"פסטיבלים של כופרים", אלא ממש מכירה פומבית שעורכים סוחרי פדיונות נפש, שזועקים בחוצות העיר כמו רוכלים בשוק. "בוא הנה, בוא הנה עכשיו. תן לו את המעטפה", צועק אחד, והמתחרה מהצד השני של הרחוב: "אין לנו עוד הרבה זמן עד לכניסת החג. בואו עכשיו ועשו פדיון נפש". ממש הרב שוק.
כן, אני יודע, אני כזה שלילי, ביקורתי ומתעלם מכל הדברים הטובים. למה אני לא כותב על הקדושה, הרוחניות ואהבת החינם? אז אזכיר, אני חילוני מתפקר ואיני מחפש קדושה. לא טסתי עד לאומן כדי להשתטח על קבר הצדיק שנ-נח על משכבו בשלום, אלא כדי לראות מהצד, מבפנים ומקרוב את בני האדם שסוגדים לו. הסתובבתי ביניהם כדי להתרשם בעצמי מהחוויה האנושית יוצאת הדופן הזאת, הלא-רוחנית בהכרח. גם אין פה הרבה אהבה. בטח לא בחינם. אולי אחווה גברית, צפופה ומיוזעת.
כן, יש באומן גילויי נדיבות, צניעות, חופש וחיפוש, אבל גם המון גסות ופראות, חינגה דיוניסית המותרת בחסות הצביון המיוחד וההמון שמשוחרר מהסד החרדי הנוקשה. להפתעתי גיליתי שאפילו הברסלבים מפולגים בינם לבין עצמם, כמו בטקס התיקון הכללי ההמוני. אלפים עמדו ברחוב והישירו מבט אל הרמקול שממנו בקע קולו של הרב. אחרי קריאת תהילים הוא יצא נגד "החיות הרעות המענות את בנינו" – כלומר צה"ל, המעז לגייס אברכים. רבים מהמבקרים באומן הם חסידים מחמירים מחו"ל ומהארץ, שהחוויה שלהם שונה לחלוטין, סגפנית ואינטימית, ללא עזרים. לא פעם שמעתי אותם מכנים את האחרים "נערי השוליים", "אספסוף" או "אוסף עבריינים שמחפשים את עצמם" ומאשימים אותם בפגאניות. כמו למשל להתפלל לרמקול.
עבודת אלילים? לי באופן אישי זה לא ממש משנה. כאמור, לא הגעתי לחפש קדושה. אבל למרות שאיני מאמין באלוהים, הדהים אותי לגלות שהוא כמעט לא נוכח במקום - לא בשירים ולא בברכות. רבי נחמן לוקח ממנו את כל התהילה. לשאלתי נאמר לי שיש בצדיק התגלמות של השכינה. כשחושבים על זה, מהבחינה הזאת באמת אפשר להבין את התחרות והיריבות בין הקבר שלו, ששוכן במרכז העיר, לבין פסל ישו הצלוב על גדות האגם הסמוך.
לפנייה לכתב/ת 
