מחקר חשף: כך חי הדודו שנכחד לפני מאות שנים
300 שנים לאחר שנכחד, חוקרים הצליחו לגלות פרטים חדשים על אורח חייו של הדודו, על ידי בחינה של מבנה העצמות
העופות מטילים ביצים באוגוסט-ספטמבר, והאפרוחים הבוקעים מהן גדלים במהירות, ומגיעים לבגרות מינית בתוך חודשים ספורים. בסביבות מרס הבוגרים מתחילים להחליף את נוצותיהם, והחלפה זו מסתיימת לפני עונת הרבייה הבאה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון:
התפקידים המתקדמים של ההיפוקמפוס במוח
ליצנים קטנים אנחנו - מפחידים מאוד מאוד
הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
התיאור הזה נשמע טריוויאלי למדי, לבד מפרט אחד: הוא מתייחס לעוף הדודו, שנכחד לפני יותר מ-300 שנה. הידע על אורחות חייהם הגיע אך ורק מתוך בחינה של העצמות שהותירו אחריהם.
הדודו, שחי באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, תואר לראשונה בספרות המדעית על ידי יורדי ים הולנדים בשנת 1598. מאה שנה לאחר מכן לא נותרו עוד עופות דודו על האי, או בעולם כולו. ההכחדה המלאה והמהירה, מהראשונות שתועדו, הפכה אותו לסמל להשפעתו השלילית של האדם על הטבע. הגורם העיקרי להכחדתו לא היה צייד (לפי תיאורי המלחים, הוא לא היה טעים כלל), אלא בעלי החיים שהביאו בני האדם אל האי, כמו חזירים וחולדות.
במחקר החדש, שהתפרסם במגזין Scientific Reports, חוקרים מדרום אפריקה ובריטניה בחנו 21 עצמות רגליים ועצם כנף אחת של עופות דודו. מבנה העצמות, במיוחד של הפרט הצעיר ביותר, העיד על גדילה מהירה מאוד של האפרוחים בחודשים הראשונים לחייהם. מכך הסיקו החוקרים שהם הגיעו לבגרות מינית כבר לאחר חודשים ספורים. העצמות המשיכו לגדול, בקצב איטי הרבה יותר, עוד כמה שנים.
סימנים לספיגה מחודשת של סידן בעצמות רמזו לחוקרים על השלה של הנוצות והחלפתן בחדשות כל שנה. עובדה זאת, אומרים החוקרים, יכולה להסביר כמה סתירות מוזרות בתיעוד שיש בידינו מהזמנים בהם הדודו היה עדיין חי. חלק מהאנשים שראו אותם טענו שיש להם שלוש או ארבע נוצות שחורות ארוכות בכנפיים וארבע-חמש נוצות אפורות ומסולסלות בזנב, ואחרים דיווחו על פלומה שחורה ללא נוצות ארוכות כלל. ייתכן שהם פשוט ראו את העופות בשלבים שונים של החלפת הנוצות.
איך יכלו החוקרים לקבוע את הזמנים בהם מתרחשת הרבייה והחלפת הנוצות? לפי התקופה בשנה בה הפסיקו העצמות לגדול. במאוריציוס יש כמה חודשים, בין נובמבר למרץ, בהם מזג האוויר קשה ביותר. סופות ציקלון מלוות במטחי גשם ורוחות חזקות פוקדות את האי ומסירות את העלים, הפרחים והפירות מהעצים. העופות מתקשים למצוא מזון וסובלים מרעב בתקופה זו. בעקבות כך קצב הגדילה מואט מאוד, וסימן לכך נותר על העצמות. לפי סימן זה ניתן לזהות מה קרה לפני ואחרי עונת הציקלונים.
כמו החלפת הנוצות, גם יצירת הביצים אצל הנקבות משאירה את חותמה בעצמות. העופות משתמשים בעצמותיהם כמאגר סידן לבניית קליפת הביצה, וכשהביצים נוצרות יש לכך השפעה על מצב העצם. החוקרים ניצלו עובדה זו בשביל לקבוע מתי הייתה עונת הרבייה של הדודו: היא החלה באוגוסט, וכך כשהגיעו הסופות האפרוחים כבר היו גדולים מספיק לעמוד בתקופת הרעב. הממצאים מתאימים למה שידוע לנו על ציפורים אחרות החיות במאוריציוס, ומה הן עושות בעונות השנה השונות.
כך הצליחו החוקרים לשחזר בפעם הראשונה את אורחות חייו של עוף אך ורק על פי מבנה עצמותיו. המחקר מציע לנו אפשרות להכיר את הדודו מקרוב יותר מכפי שיכולנו לעשות אי פעם, או לפחות, מאז המאה ה-17.
הכתבה פורסמה באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן
למחקר המלא: https://www.nature.com/articles/s41598-017-08536-3
לפנייה לכתב/ת 
