יש מנהלים בירושלים / מליניאק
בעידן שבו כוכבים עושים מה שהם רוצים ומאמנים מפוטרים אחרי שני הפסדים, מגיע צל"ש לראשי הפועל ירושלים שגיבו את פוטיס קציקאריס. וגם: מדוע ישנם עדיין בישראל אנשי מערות שמתקשים להשלים עם הגזירה הטכנולוגית
בסוף השבוע נפל דבר. הפועל ירושלים פיטרה את קרטיס ג'רלס שהוביל אותה לאליפות, והשאירה את המאמן פוטיס קציקאריס למרות שפתח את העונה האירופית בשני הפסדים.
ההודעה הייתה מפתיעה, כי רוב הבעלים ומנהלי הקבוצות חוששים להתעמת עם כוכבים ומפטרים מאמנים. במקום שיטפלו במשמעת וישאירו למאמנים את הנושאים המקצועיים, הם מתערבים בנושאים המקצועיים ומשאירים למאמן להתמודד כמעט לבד בעניינים המשמעתיים.
מאמן הוא כמו מנהל, בהבדל קטן: מנהל מקבל שכר גבוה יותר מאשר עובדיו ומפוטר אחרון בעקבות כישלון, ואילו מאמן מקבל שכר נמוך מעובדיו, והשחקנים יודעים שאם הם ייכשלו הוא יפוטר ראשון. מה הפלא שמאמנים חוששים לקחת סיכונים, לא לוחצים, לא משתפים צעירים ובסוף מפוטרים?
מתחילת העונה שעברה טענתי שג'רלס יהרוס את הפועל ירושלים. הוא היה שותף מלא באליפות, אבל גם גרם נזקים. לא קיים בהגנה, מחזיק בכדור 15 שניות, עושה את השחקנים סביבו פחות טובים. ירושלים שיחקה אצל סימונה פיאניג'אני כדורסל לא טוב ולכן הופתעתי שלמרות עזיבת המאמן ג'רלס הוחתם לעונה נוספת. ירושלים חייבת חלק מההצלחה שלה לבעלי מכבי תל אביב שהשאירו את הזירה מופקרת. כנראה הלוקסוס הזה הסתיים.
בעידן שבו מאמנים הפכו לשטיחים ומפוטרים אחרי שני הפסדים, אורי אלון ואייל חומסקי צריכים להדליק משואה. הניצחון על הפועל תל אביב חשוב, אבל אינו הוכחה לצדקת הדרך. השיפור באגרסיביות ושטף המשחק הם ההוכחה. חשוב שתדע כל אם עברייה או אמריקאית, שבנה יכבד את המאמן או שיעוף לכל הרוחות.
בשנה שעברה סוני ווימס פתח פה על ארז אדלשטיין. המאמן פוטר ב-02:27 בלילה. העונה אותה הנהלה שהלכה לבית משפט לבטל את חוק הצעירים הכריזה על יובל זוסמן כפרויקט, מעודדת את נבן ספאחיה לתת לו דקות משחק והפסיקה להפריע למאמן בניהול המשחק. וראו זה פלא, זה עובד.
מאמנים הם לא חסיני פיטורים, אבל אפשר להיות גם אנושי וגם אסרטיבי.
תור המוניטור
קווין דוראנט, ה-MVP של סדרת הגמר האחרונה ב-NBA, קלע סל ניצחון על הבאזר במשחק פתיחת העונה נגד יוסטון. מושלם. כל מי שצפה במשחק היה בתחושה שהסל חוקי, אבל השופטים בדקו את הווידיאו והסל נפסל. איש לא שרק בוז, אף אחד לא רץ להתווכח, תוך שתי דקות כולם היו בחדרי ההלבשה. ספורט.
ביום חמישי קלעה מכבי תל אביב שתי שלשות על הבאזר. דיאנדרה קיין בסוף הרבע הראשון, נוריס קול בסיום הרבע השני. הסל הראשון אושר, השני נפסל. זה יכול להיות ההבדל בין ניצחון להפסד.
במשחק בין חולון להרצליה בדקו השופטים בווידיאו כדור חוץ. אלה החלטות שקובעות משחק, לפעמים עונה שלמה. בעוד כמה שנים מכוניות יסעו בלי נהג, אבל בישראל יש עדיין אנשי מערות שמתקשים להשלים עם הגזירה הטכנולוגית. לא מוכנים לוותר על הבלגן שמלווה כל אירוע שנוי במחלוקת.
היו זמנים שיתרון הביתיות כלל גם את שופטי המזכירות והמשקיף. שידורי הטלוויזיה שינו את כללי המשחק, וקו פרשת המים שורטט במוצאי שבת ב-30 בינואר 1982. יומיים קודם אירחה מכבי ת"א את סקוויב קאנטו. 8 שניות לסיום, 84:87 למכבי, ברוס פלאוורס קלע סל וסחט עבירה, החטיא את זריקת העונשין, וארל וויליאמס שאב את הריבאונד. צ'ארלס קיופק חטף את הכדור מידיו וקלע. השופט הצרפתי מרזן אישר את הסל. צלצול הסיום נשמע משולחן המזכירות. נגמר?
כששמעון מזרחי בשטח, שום דבר לא נגמר. שידרתי את המשחק עם יורם ארבל. כמה מטרים מאיתנו התמלא הפרקט באנשים שצרחו וסימנו בידיהם שהזמן נגמר. המשקיף הגרמני ייגר פסל את הסל. Haven't the jewish people suffered enough? הקפטן האיטלקי פיירלואיג'י מרזוראטי ניסה למחות, אבל נהדף בידי הסדרנים. מנהלי מכבי ת"א שלחו את השחקנים לחדר ההלבשה, שלא יעלה במוחו של מישהו לאשר את הסל ולשחק את השנייה החסרה. סוף מערכה ראשונה.
אם פלאוורס זרק עונשין 8 שניות לסיום, וארל אחז בכדור פחות מחמש שניות, ברור שהסל של קיופק נקלע בזמן. אבל להודיע בימים ההם שמכבי ת"א הפסידה רק על סמך צלצול המזכירות מקביל לפרסום פרשת קו 300 בלי הצילומים של אלכס ליבק. את שהתרחש למחרת באולפני הטלוויזיה אני מביא מהבלוג של יואש אלרואי, מנהלה המיתולוגי של מחלקת הספורט ב"טלוויזיה הישראלית הציבורית", כפי שהוא מכנה את הערוץ הראשון.
"ביום שישי בבוקר, 29 בינואר 1982, ביקשתי מהמפקח הטכני עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסל האיטלקי. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל בה נעזרתי בהצבת טכנולוגיה אלקטרונית, גם אם מיושנת, המודדת count down את זמן המשחק האוזל על המרקע, כדי לחקור את האמת האבודה. לאחר שבע שעות, בשלוש אחר הצהריים, היה מונח לפניי הפענוח האלקטרוני המדויק של תמונת ה-Video, שקבע מפורשות כי מרזוראטי צדק ושופטי המשחק והמשקיף טעו.
"במוצ"ש, 30 בינואר 1982", ממשיך אלרואי, "שידרה הטלוויזיה הישראלית את האייטם השנוי במחלוקת ב'מבט ספורט', והוכיחה ללא צל של ספק באמצעות השעון הדיגיטלי הראשי של התחנה, כי הסל של קיופק היה חוקי למהדרין. השופטים גזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידורי הספורט בטלוויזיה, עשיתי את שציווה עלינו הווארד קוסל בשעתו לעשות: 'אמור את זה כמו שזה' - tell it like it is - גם אם הדבר נעשה מאוחר ולא בשידור ישיר.
"העיתונות שיבחה", מספר אלרואי, "אבל אנשי מכבי ת"א, ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי והמאמן רלף קליין ז"ל, כעסו עליי. הבדיקה נראתה בעיניהם כמעשה בגידה במכבי ת"א, שחתמה איתנו על הסכם זכויות שידור בלעדי, ואמורה לקחת את הצד שלהם. שניהם טענו שפיב"א עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר, אבל מצלמות הטלוויזיה טרם הפכו אז ל'מצלמות שופטות'. היה עליי להבהיר שהטלוויזיה איננה סניף של מכבי ת"א ולא עובדת בשירות המועדון. טומי לפיד, מנכ"ל רשות השידור, כתב: 'אנחנו אמנם משלמים למכבי ת"א עבור זכויות השידור, אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה'".
האירוע, שזכה בפי יואש לכינוי "מבצע אורלוגין", הניח את הבסיס לפינה המיתולוגית "רגע של מחלוקת", שהיא כיום חלק בלתי נפרד מהשידורים הישירים ומתוכניות הספורט.
חבל שב-2017 ישנם עדיין אנשים שגניבות דעת נחשבות בעיניהם "חלק מהמשחק".
לפנייה לכתב/ת 
