שתף קטע נבחר
הוסף כתבה

הפחד משתק את מכבי חיפה

בערך בעונת 2013/14 השתלט גורם חדש על הקבוצה. גורם חזק מאין כמותו. גורם שיכול להכות כל גוף, לשתק אותו פיזית ממש. למלא את נפשו של כל אדם, של כל קבוצת אנשים. לגורם הזה קוראים פחד. הפחד מזין את עצמו. הוא אינו זקוק להוכחות. כאשר הקבוצה נכשלת כותבים על זה בעיתון, זה מקטין את האמונה של הקבוצה ביכולותיה. כתוצאה מכך, נכשלים שוב ואז שוב כותבים על זה בעיתון. כלומר, הפחד ניזון מקיומו שלו

המשבר במכבי חיפה החל, לדעתי, בעונת האליפות האחרונה, 2010/11 (כשצעקו "אליפות בלי מאמן"). היינו גאים בקבוצה שלנו ונהנינו מההישגים שלה, אבל משהו השאיר טעם רע בפה. המשהו הזה הייתה התחושה שיותר מאשר הירוקים היו טובים, הקבוצות האחרות היו גרועות. מאז, משנה לשנה הייתה ירידה רצופה ביכולת הקבוצה. מאמנים באו והלכו, שחקנים באו והלכו, כוכבי כדורגל ישראלי וזרים באו והלכו והירידה נמשכה. אותם שחקנים, כשעברו לקבוצות אחרות, התאוששו. אם לא עברו לקבוצות אחרות, או חזרו למכורתם בחו"ל, נמוגו והתפוגגו מהזיכרון הירוק כלא היו. אתה מסתכל ומתקשה להבין; אלו לא המאמנים הטובים בעולם, נכון, אבל הם גם לא כאלו גרועים. אלו לא השחקנים הטובים בעולם, גם זה נכון, אבל הם גם לא הכי גרועים. הקבוצה, בכל אחד מההרכבים שניסתה בשנים האחרונות הייתה צריכה להיראות קצת יותר טוב. לא הרבה, קצת!

 

אז מאיפה? מאיפה מגיעות המסירות לאחור, הנעת הכדור האנמית, אי היכולת לבצע פעולות כדורגל פשוטות, ההגנה הכושלת ונשברת מנטלית אחרי שסופגת שער והכי חשוב, היעדר כל מסירה (טובה או רעה) לחלוצים? רק בשנה האחרונה באו והלכו פלט, גוזלן, הירש, שכטר, עטר ועוד מעט עוואד, וייסמן, דמארי ולמעשה המון שחקנים – לא הכי גרועים – שנכשלו רק משום שלא קיבלו מסירה אחת שיוכלו לעשות ממנה גול. כל הכדורים הולכים למסירות עקרות (רובן לאחור) ולהרמות זוועתיות מהצדדים שאף אחד לא יכול להגיע אליהן. מה קרה לנטע לביא שפשוט התאהבתי בו כשהחל לשחק, והיום אני לא יכול לשאת נגיעה שלו בכדור, ולא רק אני. כבר דיברו בו נכבדות כמועמד רציני לתפקיד הקפטן, והיום? היום הוא לא רואה דשא.

 

נטע לביא (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
נטע לביא(צילום: ראובן שוורץ)

 

למה יציאות מכבי חיפה להתקפה מרגישות כאילו דיוויזיה כבדה מתארגנת לתנועה? הנה, הכדור בידי השוער, שחקני הקישור הקדמי דוהרים למקומותיהם, החלוצים כמעט מאבדים יד מנפנופים היסטריים לחבריהם ואז או שחוליית ההגנה וחוליית הקישור האחורי פותחות במסירות שבאיזשהו ספר קוראים להן "סבלניות" ונגמרות רק אחרי שהיריב מסודר בשתי שורות צפופות, או שהכדור נבעט מהשוער למעלה ומגיע תמיד לשחקן יריב. אגב, מישהו צריך לבדוק סטטיסטית איזה אחוז מהמסירות הארוכות של השוער (כל השוערים) מגיעות לשחקן ירוק. מהתרשמות בלתי מקצועית שלי - אפס או קרוב לאפס. אז למה להמשיך ולהתעקש לעשות את זה? למה לא להוציא את הכדור אך ורק לשחקן הקרוב ולהתחיל את המהלך כשהכדור ברגל ירוקה ולא להתחיל אותו בחילוצים משחקני יריב שנגמרים לרוב בעבירה או באיבוד הכדור? (כל חוליית ההגנה בורחת מבלי להביט לאחור פן, חלילה, יימסר אליה הכדור).

 

וכשנגמר המשחק ומראיינים שחקן זה או אחר, הוא אומר "זה לא היה צריך להיגמר כך", "לא שיחקנו טוב", "לא ייתכן שניראה כך", "המשחק הבא הוא קריטי", "אנחנו צריכים ללמוד ולהשתפר", "היה הלם בחדר ההלבשה" ועוד פניני לשון. אני בטוח שבפעמים הראשונות שנאמרו, התכוון מי שאמר אותם לכל מילה שאמר. בחלוף הזמן, גילו הדוברים כי ראו זה פלא, אפשר לקשקש את המשפטים האלו והשמיים לא ייפלו. אפשר לומר אותם כמס שפתיים לתקשורת ממש כמו שאומר הפוליטיקאי (וגם לוזון) "אני לוקח על עצמי את האחריות". המשפטים שנאמרו בתחילה כהבעת צער אמיתית וכהבטחה לנסות, לפחות, לשפר בהמשך הפכו לרעש רקע הכרחי כדי שאפשר יהיה להתקלח ואחר כך, אם לצטט שחקן הנערץ על ידי חלק מהקהל שלנו בחגיגת הזכייה בגביע המדינה בשנה שעברה, "להז***ן מהמקום הזה".

 

והם נוסעים. ממהרים. מבלי להביט לאחור. מבלי להפנים באמת את מצבם כספורטאים, כקבוצה. מבלי לקלוט באמת את מידת התסכול שהם מנחילים לאוהדים.

נוסעים במכוניות שקיבלו מהמועדון לבלות בתל אביב, לחיות בתל אביב, להשתתף מרצון בהווייה התל אביבית. שם, בתל אביב, לא יצטרכו לפגוש חלילה באוהדים, לא יצטרכו להביט בעיניהם של ילדים שהתאכזבו שוב מהביצועים על המגרש ואפילו לא יצטרכו לפגוש בעיניהם המאשימות של חבריהם לקבוצה. תל אביב זה טוב. חיפה זה רע. מי מרשה את זה? מי לא מבין שקבוצתיות טובה יכולה להעלות בדרגה או שתיים כל פעילות גם אם נעשתה פחות טוב ברמה המקצועית? מי לא מבין שקבוצתיות טובה מהווה את הגורם המדרבן החזק ביותר? רובנו היינו בצבא וכולנו יודעים; אנשים הולכים לקרב לא משום שהם גיבורים ולא משום שאינם מפחדים אלא בגלל המחויבות שלהם לקבוצה. המחויבות לחבר שעל יד, המחויבות למחלקה ולפלוגה. הרצון להשתייך לקולקטיב הזה. בהעדר הממריץ החזק הזה... תראו לאן הגענו.

 

בערך בעונת 2013/14 השתלט גורם חדש על הקבוצה. גורם חזק מאין כמותו. גורם שיכול להכות כל גוף, לשתק אותו פיזית ממש. למלא את נפשו של כל אדם, של כל קבוצת אנשים. לגורם הזה קוראים פחד. הנה ציטוט של פרנק הרברט שכתב את "חולית": "אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט". כאשר הפחד משתלט על יחידה בשדה הקרב (וזה קורה), מפקדיה נאלצים לעמוד מול אתגר לא פשוט. הפחד מדביק אנשים מהר יותר מכל דבר אחר. הוא משתק והוא מדבק. הוא עובר בתנועות גוף ובצורת דיבור (לאו דווקא המילים עצמן, יותר הדרך בה נאמרו), הוא נישא באוויר ומועבר במהירות הבזק. עם הפחד אי אפשר להתמודד בעזרת ההיגיון. את הפחד אי אפשר להדביר בשכנוע. הפחד מזין את עצמו. הוא אינו זקוק להוכחות. כאשר הקבוצה נכשלת כותבים על זה בעיתון, זה מקטין את האמונה של הקבוצה ביכולותיה. כתוצאה מכך, נכשלים שוב ואז שוב כותבים על זה בעיתון. כלומר, הפחד ניזון מקיומו שלו. הוא מכה, כותבים עליו, הוא מתעצם. הולך וגדל עד שהוא מסתיר את האופק.

 

הקבוצה מפחדת (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
הקבוצה מפחדת(צילום: אורן אהרוני)

 

מכבי חיפה מ פ ח ד ת! היא מפחדת מהיריב והפחד הזה גורם לכל יריב להיראות כמו גוליית. יותר מכך, יריבינו כבר הפנימו את זה והם מתנהגים כמו גוליית כשבאים להתמודד אתנו. היא מפחדת מ"מה יגידו" וזה גורם לה לברוח מכל מגע עם אוהדים ולרוב גם מעיתונאים וגורמי תקשורת. הבריחה הזו מביאה לשתי תוצאות: האחת, התקשורת מתייחסת אלינו כמו לברווז צולע (כמובן, לא שוכחים את הקלישאות "מועדון גדול", "אירופה", "קהל מדהים" אבל בתכל'ס, קורעים לנו את הצורה וממהרים ללקק למכבי תל אביב ולבית"ר ירושלים מהן, מסיבות רבות, התקשורת מפחדת). והשנייה, החלל הזה של היעדר אינפורמציה מהימנה והיעדר כל קשר עם הקהל, מאפשר כניסת כל מיני "כאלו שיודעים" שמייצרים כותרות ריקות ומזיקות וגורם לניכור בין הקהל לשחקנים הדדית.

 

מכבי חיפה מפחדת להתמודד עם הבעיה האמיתית שלה, בעיית הפחד, ולכן מייבשת שחקנים ומחליפה אותם ואת המאמנים כמו שמחליפים גרביים. אם בפעמים הראשונות היינו בהלם כאשר ביקשו למכור או לשחרר שחקן שאך זה הובא עם הרבה רעש וצלצולים, הרי שעתה זה עובר אחרי שתי כותרות ב"פאנל" של רדיו חיפה. היא מפחדת להפסיד. הפחד מפני ההפסד הוא כל כך חזק שהשחקנים שוכחים שהם לא בדיוק עוסקים בפיצוח סודות האטום. שוכחים שבאו לשחק כדורגל ושהם עושים את זה, יותר או פחות, מאז שהם זוכרים את עצמם. הפחד הזה קושר להם את הרגליים. הפחד הזה מאפיל על האינסטינקטים שגרמו להם להיות שחקני כדורגל טובים (שהרי אם לא היו טובים, לא היו נכללים בסגל). הם מתחילים לחשוב על כל מהלך ומה יקרה אם ייכשלו בו. וזה גורם לשחקנים לפעול לאט. כל כך לאט שאתה יכול לדמיין את הגלגלים מסתובבים להם במוח לפני כל פעולה שצריכה להיות אינסטינקטיבית. השחקנים מפחדים לקבל כדור כי קבלת כדור היא קבלת אחריות. קבלת כדור מטילה על השחקן חובה לפעול. ופעולה, כך גורם לו הפחד לחשוב, תביא לכישלון. אז עדיף לו שלא לקבל את הכדור. כך חוליית ההגנה משתדלת לא ליצור קשר עין עם השוער פן ימסור להם כדור וחוליית הקישור האחורי מסתתרת מאחורי שחקני היריב פן, חלילה, יגיע אליהם הכדור ויצטרכו לעשות פעולה שכמובן, אומר להם הפחד, היא תיכשל.

 

הגורם ש"הורג" את הקבוצה הוא הפחד ולא היעדר יכולת מקצועית. לא של השחקנים ולא של המאמן. לא יודע אם שמעתם את מולנסטיין אחרי שחטפנו מהפועל חיפה בעונה הקודמת והוא פוטר. הוא אמר שאם השחקנים היו משחקים במשחק ברמה בה שיחקו באימון המסכם לפניו, הקבוצה הייתה מנצחת ביתרון 5 שערים. כלומר, קרה משהו בין האימון למשחק ומה שהופגן באימון, נעלם במשחק. מה שקרה זה שבעלייה למגרש שב הפחד והשתלט על השחקנים. אותו הפחד שמביא "את הכיליון המוחלט". אז מה עושים?

 

מה באמת אפשר לעשות כדי ש(שוב ציטוט של הרברט): "אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר". אני לא בטוח שיש לי את כל הכלים לפתור את הבעיה הזו. היא צריכה להיפתר במסגרת שיתוף פעולה בין פסיכולוג, מאמן, מאמן כושר ובעלים. כל אלו יכולים וצריכים לקדם את החשיבה הקבוצתית ו"לנקות" אותה מהפחד. אני יכול רק לתת מהניסיון שלי ואין ערובה שדווקא זה יעזור. ככל הנראה יש פתרונות נוספים וטובים וצריך לאפשר להריץ פתרונות עד שיצליחו אבל צריך להכיר בכך שהפחד הוא הבעיה.

 

גל אלברמן (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
גל אלברמן(צילום: אורן אהרוני)

 

לצורך העניין, הנחות יסוד לגבי הפתרונות:

• התחלופה של שחקנים ומאמנים צריכה להיפסק ולו רק משום שהוכח, חד משמעית, שאינה מועילה.

• השחקנים והצוות הקיימים טובים מספיק כדי להוות את הבסיס לקבוצה. אפשר לשנות אבל במשורה ובמידה.

צריך להיזהר מלהיתלות באילנות גבוהים, אבל תרשו לי להפנות אתכם לספר "זעקת הקרב" (נכתב ע"י ליאון יוריס וראה אור בשנת 1953). הרומן מספר את סיפורם של אנשי הגדוד השני ברגימנט הנחתים השישי של חיל הנחתים האמריקאי במלחמת העולם השנייה. גיבורי הסיפור באים מרקע מגוון. הסמל הקשוח שלהם מתאר את תהליך הפיכתם מטירונים ללוחמים באמצעות מסלול אימונים תחת פיקודו התובעני של סם האקסלי. ה"תהליך" אותו עוברים הטירונים הוא התהליך שאותו חייבת הקבוצה לעבור כדי לגרש את הפחד:

 

א. צריך להעמיד בפני השחקנים והצוות אתגרים ולהניח להם להתגבר על האתגרים. האתגר צריך להיות מחובר בחיבור ישיר לכדורגל (להימנע מנושאים תיאורטיים שמקשים על החיבור בין תהליך הריפוי לפעילות הקבוצה במשחקים). האתגר צריך להיות הדרגתי. להתחיל בתחומים קלים ופשוטים ולהמשיך בנושאים מורכבים וקשים. נניח, להתחיל עם העלאת ממוצע המרחק שרצה הקבוצה במשחק בטווחים של 500 מטר. כלומר, מחייב השתתפות של כולם עם יעד שהוא יחסית הגיוני להשגה. ולהסתיים, נניח, בהעלאה הדרגתית של מספר המסירות המדויקות לעומק במשחק.

 

במילים אחרות, האתגרים הללו פועלים ישירות לשיפור איכויות הקבוצה אבל בהשגתם מקבלת הקבוצה שני דברים: האחד, הטבה ביכולת שאותגרה, והשני, הסטת המחשבה מ"מה יהיה אם נפסיד, מה יהיה אם אכשל ואפסיד את הכדור וכו'" להתרכזות באתגר הספציפי והרי, כאמור, המדובר באתגר קל יחסית בהשגה.

את האתגרים צריך כאמור להחיל בהדרגה. עד מתי? עד אשר יוכלו השחקנים להיווכח שיכולותיהם באתגרים השונים עולות על יכולותיהם של שחקנים מקבוצות אחרות. כאשר תשתפר היכולת בתחומי אתגר רבים, יביא הדבר ממילא להשתפרות במשחק כולו. כאן יש לצפות ש"עם האוכל יבוא התיאבון" ועם ההצלחה יבוא השיפור בביטחון העצמי של השחקנים והסגל ומכאן של הקבוצה כולה.

 

ב. צריך לעודד את ה"ביחד" הקבוצתי. לא עוד נדידת העמים אחרי כל פעילות לבתים הפרטיים אלא לשאוף למקסימום פעילויות משותפות. זה יכול להיות בילוי של אחר הצהריים, סרט משותף (רעיון מדליק שיכלול חיכוך של השחקנים עם האוהדים), והכי טוב, דיון לקביעת האתגר הבא. אדרבא, יבואו השחקנים וייצרו סולם עדיפויות בנושאים שאותם כדאי לשפר. עדיף על מצב שהמאמן או הסגל מכתיבים. זה כמובן יטיל על השחקנים עצמם אחריות לבחירת התחומים לשיפור.

 

צריך ליצור (אני מודה שזו בעיה לא קלה) נושאי קונצנזוס בין השחקנים. בצבא מייצרים את העניין הזה על ידי כך שהחיילים מחויבים להישאר בבסיס ולהישמע להוראות המפקד שלא תמיד עלו בקנה אחד עם ההיגיון של כל אחד ואז המכנה המשותף זה הפחד/השנאה למפקד. אבל הסיטואציה הזו מאפשרת הסכמות בתוך הקבוצה, יצירת הווי ואפילו שפה ייחודיים. ייחודיות ותחושת ביחד, מגרשים את הפחד. האומץ הוא כבר לא משימה של היחיד אלא של הקבוצה ובקבוצה, קל יותר להתמודד עם כל דבר. מנהל כריזמטי, אחד שנתפס כבעל תכונות חיוביות שאינן ניתנות לערעור (להבדיל ממנהל תחמן וערמומי שבלי שום בעיה "ידפוק" את כל התהליך ברגע שיראה לכולם שהוא לא חלק מהתהליך. הוא כביכול "מעליו") יכול ליצור את הסיטואציה בהרף עין. יש אנשים שנולדו עם התכונה הזו ושיודעים להשרות את האווירה הנכונה בקבוצה. אני לא מכיר מספיק את האישיות של כל אחד מבכירי הקבוצה אבל אני די משוכנע שאם האיש הקובע את הטון ביום-יום של הקבוצה הוא גיא לוזון, אז הוא לא הטיפוס.

 

אפשר להניח די בוודאות שישנן דרכים נוספות ואולי טובות יותר מאלו שהוצעו לעיל כדי להפיג את הפחד. החשוב הוא להכיר שמה שמשתק את הקבוצה הוא הפחד והפתרון הוא גירוש הפחד. כל ניסיון אחר הוא טמינת הראש בחול ובזבוז של זמן. הדרכים הרגילות נוסו ונכשלו.

 

ירוק עולה!

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלעד גרשגורן
מכבי חיפה
צילום: אלעד גרשגורן
מומלצים