חיוכה של ג'וליה רוברטס: הכוכבת הגדולה של הוליווד חוגגת 50
הפריצה עם "אישה יפה", תור הזהב של הקומדיות הרומנטיות, האוסקר על "ארין ברוקוביץ'" והבחירות המושכלות מהעשור האחרון - יום ההולדת ה-50 של ג'וליה רוברטס מספק הזדמנות טובה להיזכר בתפקידים הגדולים וגם בפספוסים המצערים. אז אילו תחנות היו חשובות לדרכה הקולנועית? ומה היא יכולה ללמוד מניקול קידמן?
כל זה לא תקף לגבי רוברטס. אומנם בשנים האחרונות היא לא הובילה הפקות גדולות כמו חברתה לגיל ניקול קידמן, אבל בקרוב נזכה לראות אותה ב"פלא" - סרט המבוסס על רב מכר בעל אותו שם, שם היא מגלמת אימא לילד עם מחלה שעיוותה את פניו, ובסדרה חדשה מבית אמזון, Homecoming, המבוססת על פודקאסט עלילתי מצליח. בנוסף, השנה היא הוכתרה בפעם החמישית לאישה הכי היפה בעולם במגזין "פיפל" - הישג שעל חשיבותו אפשר להתווכח, אך כזה שנותן גושפנקא לרלוונטיות שלה בעולם הבידור, גם בעשור החמישי לחייה.
הפריצה
רוברטס הגיעה אל עולם המשחק בעקבות אחיה הגדול אריק (אביה של השחקנית אמה רוברטס), שניסה את מזלו בתחום. היא בכלל הלכה ללמוד עיתונאות אך כשראתה שאחיה מצליח בהוליווד, החליטה להצטרף אליו. תפקידיה הראשונים היו ב"מיסטיק פיצה", קומדיה רומנטית על שלוש צעירות שעובדות בפיצריה וב"מגנוליות מפלדה" (עליו הייתה מועמדת לפרס האוסקר לשחקנית המשנה), שם גילמה כלה צעירה הסובלת מסיבוכים במחלת הסכרת. שנה לאחר מכן הגיעה הפריצה הגדולה שלה בסרט "אישה יפה".
את תפקיד "הזונה עם הפה הגדול והלב הרחב", רוברטס קיבלה אחרי ששחקניות כמו מג ריאן ומישל פיפר ויתרו עליו והמפיקים נשארו עם מועמדת אלמונית למדי. הסרט זכה להצלחה מסחררת ומיקם אותה כאחת השחקניות המבוקשות והנחשקות בהוליווד. אז עוד לא הייתה תקינות פוליטית שתצא נגדו, או מודעות רצינית לצדדים האכזריים בתעשיית הזנות. לא - זו הייתה עוד פנטזיית סינדרלה, על גבר אמיד שמתאהב בפשוטת העם המחוספסת. היום כבר לא עושים סרטים כאלה, ובטח שלא מקבלים מועמדות לאוסקר עליהם (הפעם רוברטס הייתה מועמדת בקטגוריית התפקיד הראשי) - וכנראה שטוב שכך.
את הצלחת הסרט מינפה רוברטס לשלל תפקידים גדולים שהפכו אותה לשחקנית הכי רווחית בהוליווד באותן השנים. היא כיכבה בכמה סרטים ביניהם "לישון עם האויב", שם היא מגלמת אישה מוכה שבורחת מבעלה, "הוק" של סטיבן ספילברג שבו היא מופיעה בתור טינקרבל, "קו הדממה", שזוכה לעיבוד מחודש בימים אלה, "תיק שקנאי" המבוסס על רב המכר של ג'ון גרישם, ו"השחקן" של רוברט אלטמן מ-1993, בו השתתתפה בתפקיד קטן. גם אם תפקידים אלה לא זיכו אותה בפרסים רבים, הם ריפדו יפה את חשבון הבנק שלה.
מלכת הקומדיה הרומנטית
נהוג להגיד על רוברטס שסוד ההצלחה שלה טמון בבחירת התפקידים הנכונה שלה. זה לא מאוד מדויק - לא כיום (לפני שנתיים היא שיחקה ב"יום האם" שנכשל, ואי אפשר להגיד שדיבוב ל"דרדסים", אותו עשתה השנה, נחשב לתפקיד "נכון") וגם לא בעברה. בין השנים 1993 ועד 1997 היא כיכבה בכמה סרטים שאומנם לא ביישו אותה, אבל אי אפשר להגיד שהשאירו חותם מיוחד. ביניהם ניתן למנות את "צרות בכותרות" (1994), "משהו לדבר עליו" (1995), תפקיד קטן בסרטו המוזיקלי של וודי אלן "כולם אומרים אני אוהב אותך" והמותחן "מרי ריילי" (שניהם מ-1996). בתקופה זו היא גם השתתפה בהופעת אורח בסדרה "חברים", שם פגשה את מתיו פרי, איתו יצאה לתקופה. לרגע היא אפילו הודיעה על פרישה ומבקרים רבים קבעו שהיא סוס מת בהוליווד.
הופעת האורח ב"חברים"
אבל אז הגיע הסרט שטרף את הקלפים מחדש, "החתונה של החבר שלי" (1997) - אחד מסרטי הקומדיה הרומנטית הטובים ביותר. רוברטס גילמה את ג'וליאן, מבקרת מסעדות וחברתו הטובה ביותר של מייקל (דרמוט מולרוני), שסיכמו שאם עד גיל 28 "המופלג" הם לא יתחתנו, הם ינשאו אחד לשניה. כשמייקל הודיע לה שהוא מתחתן עם קימי (קמרון דיאז), ג'וליאן מבינה שהיא אוהבת אותו ומנסה לחבל בחתונה. הסרט היה מרענן בין השאר כי לא היה לו סוף טוב - לפחות לא עבור הגיבורה. לרובטרס לעומת זאת, היה עשה דברים טובים רבים.
כמו "אישה יפה", הסרט היה שובר קופות עצום ורבים היללו את משחקה של רוברטס ואמרו שזה תפקיד ש"מחייה קריירות". הם לא טעו: ב-99' רוברטס כיכבה בשתי קומדיות רומנטיות מצליחות - "נוטינג היל", שבמידה מסוימת הייווה היפוך ל"אישה יפה", ו"תפוס את הכלה", שם היא חזרה לשחק לצדו של ריצ'רד גיר, הפעם בתור אישה שמפחדת ממחויבות. זו הייתה תקופת הפריחה של הז'אנר - "משתגעים על מרי" ו"יש לך הודעה" יצאו שנה לפני, "מארגנת החתונות" ו"יומנה של ברידג'יט ג'ונס" שנתיים אחרי. אנשים רצו להתאהב על המסך ובכוכבות שלו, הצופים לא חיפשו מורכבות מגדרית והתמקדו באגדות.
שנות האלפיים
שלא כמו חברותיה לז'אנר, רוברטס סירבה להתמקד אך ורק בקומדיות הרומנטיות ובשנת 2000 היא שיחקה בסרטו של סטיבן סודרבג "ארין ברוקוביץ'" שזיכה אותה בפסלון הנחשק. הסרט גולל את סיפורה האמיתי של ברוקוביץ', פקידה שיצאה למאבק משפטי ענק לאחר שהבחינה בהתנהלות רשלנית של תחנת כוח שזיהמה את המים בעיירה הינקלי ופגעה בבריאות התושבים. בנאום האוסקר שלה, שנמשך הרבה מעבר לזמן המקובל, רוברטס שכחה להודות לברוקוביץ' עצמה - טעות שאחר כך התנצלה עליה.
ב-2001, במהלך הצילומים של הסרט הכושל "המקסיקני", היא פגשה את הצלם דני מודר והשניים התחתנו. שנתיים אחרי, אחרי שהדרמה "חיוך של מונה ליסה", עליו קיבלה סכום חסר תקדים של 25 מיליון דולר, יצאה, היא ילדה תאומים והורידה הילוך בקריירה.
מבין סרטיה הבולטים בשנות האלפיים אפשר למצוא את "קרוב יותר" (2004) של מייק ניקולס ו"אושן 11" (2004), שיתוף הפעולה השני שלה עם סודרברג. לאחר מכן, בדומה לתפקידיה באמצע שנות ה-90, היא לא התבלטה במיוחד ומרבית הופעותיה על המסך היו בינוניות למדי. כך יצא שהיא גילמה את התפקיד הראשי ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" (2010) המבוסס על רב מכר קיטשי בעל אותו השם וב"יום האהבה" המיותר. בין לבין היא הספיקה ללדת את ילדה השלישי.
דווקא בעשור השני של שנות האלפיים, בחירת התפקידים של רוברטס השתפרה והבשילה. ב-2013 היא כיכבה ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'", שזיכה אותה למועמדות נוספת לאוסקר. ב-2014 היא כיכבה בסרט הטלוויזיה של ריאן מרפי "הלב הרגיל", על משבר ה-HIV בניו יורק של שנות ה-80.
לפני כשנה היא אף הגיעה לפסטיבל קאן עם חברה הטוב ג'ורג' קלוני אחרי ששיחקו יחד ב"מפלצת הכסף" בבימויה של ג'ודי פוסטר. מעבר להופתעה המוצלחות פלוס, רוברטס עלתה לכותרות כשבחרה לצעוד על השטיח האדום יחפה - מחאה על כך שב-2015 שחקניות חויבו לנעול עקבים. אנקדוטות כאלה הופכות אותה לדמות אהובה בתעשייה ולמישהי שגם בגיל 50 נחשבת ל"מותק של אמריקה", וסביר להניח שגם בגיל 70 תישאר כזאת.
ללמוד מניקול
קשה שלא להתייחס אליה לאחר ששמה הוזכר - ניקול קידמן, שגם חגגה השנה 50, מסמנת דרך שהיה נחמד אם גם רוברטס הייתה הולכת בה. בשנה
האחרונה, אחרי שספדו לקריירה שלה ולעגו על הניתוחים הפלסטיים שלה, השתתפה קידמן בארבעה פרויקטים מוערכים - הסדרה "שקרים קטנים גדולים" של HBO, העונה השנייה של "קצה האגם" וסרטיהם החדשים של הבמאים יורגוס לנטימוס וסופיה קופולה. היה משמח לראות את רוברטס פורחת כך - גם כי היא באמת שחקנית מוכשרת שיכולה לסחוב על גבה פרויקטים גדולים וגם כי המסך זקוק לשחקניות מבוגרות וגאות שיעמדו במרכזו.
