"החירשות לא מגבילה אותי - החברה כן"
נורית שלום חירשת מלידה. זה לא מנע ממנה לקבל תפקיד בולט בסדרה "ויקי ואני" ולהפוך לשחקנית החירשת הראשונה שמגלמת דמות מרכזית בטלוויזיה בישראל. בריאיון היא מספרת על ההשתלבות בתפקיד בסיועה של מתורגמנית, על הקשיים שלעיתים הגיעו דווקא מהבית שבו גדלה, ועל החוויה הלא שגרתית על סט הצילומים: "בהתחלה חששו קצת, אבל לימדתי אותם לשחרר. אני גם חמודה, אי אפשר שלא לאהוב אותי"
נורית שלום ידעה עוד מילדות שהיא רוצה להיות שחקנית. "בבית הספר היסודי למדנו דרמה וזה תמיד הלהיב אותי. הרגשתי שהמקום שלי הוא על הבמה. גם בקהילה יודעים – נורית, חייבת להיות על הבמה". "הקהילה" אליה היא מתכוונת היא קהילת החירשים, שכן שלום (37), אימא לשלושה המתגוררת בחולון, היא חירשת מלידה. ודי במפגש אחד איתה כדי להיווכח שהאישה הזו, החייכנית ומלאת הקסם האישי, לא תיתן לעובדה הזו להגביל אותה ("החברה היא זו שמגבילה אותי"). בימים אלה ממש היא מככבת על המסך הקטן בסדרה הקומית "ויקי ואני" (ערוץ 10, שבת, 22:25), בתפקיד וונדי, היועצת האישית החירשת של שרת החינוך ויקי זערור (מגי אזרזר). בכך היא נחשבת לשחקנית החירשת הראשונה שמגלמת דמות מרכזית בטלוויזיה בישראל.
הרעיון לשלב חירשת מלידה בתוכנית הוא יוזמה של קרן רודרמן שפועלת לשילוב שחקנים עם מוגבלות בהוליווד ולהגדלת הייצוג של אנשים עם מוגבלות על המסך. עבור שלום, ההצעה לתפקיד הגיעה בדרך הכי קונבנציונלית: "טל מילר התסריטאי והיוצר פרסם בפייסבוק שהוא מחפש שחקניות חירשות שדוברות שפת סימנים", היא מספרת בראיון שנערך בסיוע של מתורגמנית, "תייגו אותי, אמרתי אוקיי, אני שחקנית, אני חירשת, אני דוברת שפת סימנים. לא ידעתי בכלל במה מדובר או לאן אני נכנסת. הוא סיפר לי מה הוא רוצה, וחשבתי שמדובר בסצנה אחת של שתי דקות, כשקראתי את זה היה שישי בצהריים באמצע הניקיונות, לא הייתי ממש מאופסת. הבנתי שהוא מחפש דמות עם אישיות מעניינת, וחשבתי שמתאים לי. אמרתי לו שאני חירשת אז חשוב שבאודישן יהיה מתורגמן, והוא אמר לי לא לדאוג".
שלום מספרת כיצד הצילומים הותאמו למה שהיה חשוב עבורה: "טל שאל אותי מה הדרישות שלי בצילומים. הוא לא התווכח איתי אפילו פעם אחת. למשל תרגום צמוד אלי כל הזמן. בלי מתורגמנית אני לא באה, שישכח ממני. מה שאני מרגישה, אם טוב לי או קשה לי – ישר רואים את זה החוצה בשפת הסימנים שלי. אני לא צועקת עם קול, שפת הסימנים שלי היא הצעקה שלי. ככה אני מביעה את עצמי במאת האחוזים". שלום מספרת גם על החשיבות של שמירה על אור בסט הצילומים: "אם יש סיטואציה שבה חשוך זה לא טוב לי, צריך להיות מואר. אם יש חושך אני הולכת לאיבוד. דבר נוסף - אם רוצים להגיד לי משהו, דרשתי שיגעו בי, זו לא בושה לגעת. אצל שומעים אני יודעת שזה לא נהוג לגעת אבל אצלנו זה חלק מהתקשורת. הכל חייב להיות בטווח ראייה, שלא יקרו דברים מאחורי הגב שלי, אם זה מאחוריי זה לא קיים מבחינתי".
ביומיום עובדת שלום כמדריכה במוזיאון הילדים בחולון ומשחקת בתיאטרון "אביסו", המורכב ברובו משחקנים חירשים ויוצר הצגות שיתאימו גם לקהל שומע וגם לחירש. "כל העניין של להצטלם חדש לי - אף פעם לא הייתי בסט צילומים. אני חיה בעולם מאוד קטן, עם החירשים, עולם קטן שלנו", היא אומרת. "חשוב לי לעשות דברים שמעבירים לשומעים מסר, ללמד אותם שבנאדם חירש הוא בנאדם רגיל ורק אחר כך חירש. אם יש סבלנות וראש פתוח הכל יזרום".
בבית בו גדלה, כך היא מספרת, הדברים לא היו פשוטים: "גדלתי במשפחה שבה דיכאו את שפת הסימנים. הפחידו את אימא שלי שאם היא רוצה שהילדה תדבר טוב אסור לה להשתמש בשפת סימנים. בצד של אבא שלי יש מישהו חירש במשפחה, אבל לאימא שלי זה היה חדש - היא לא קיבלה את זה שאני חירשת. אם הייתה אפשרות שאוכל לדבר דרך מכשיר שמיעה או משהו שיגרום לי להישמע טוב היא תעשה הכל כדי שאני אגיע לרמה של דיבור טוב. במקרה שלי מכשיר השמיעה עזר מאוד כי יש לי שרידי שמיעה, ועם המכשיר אני יכולה להגיע ל-80% הבנה. אני מזהה קולות, ציוץ ציפורים ומוזיקה".
את מדברת איתי עכשיו. למה בתוכנית את לא משמיעה קול?
"יש שפת סימנים. לא צריך קול. אתם מתקשרים בדיבור, ולנו הדיבור לא טבעי, כי אתה לא שומע את עצמך, אז הדיבור מעוות באופן טבעי".
את מרגישה שלפעמים אנשים נמנעים משיחה איתך?
"הרבה פעמים. אבל זה בסדר, אני סולחת. זה בא מהפחד שלהם".
ואיך הייתה העבודה לצד השחקנים בסדרה?
"בהתחלה ראיתי שחששו קצת, לא ידעו איך לאכול אותי, אבל אני זרמתי, לימדתי אותם לשחרר, אמרתי להם שככה אני מתקשרת. אין מה לעשות, יהיו הפרעות, אין מושלם. בין בנאדם שומע לבנאדם חירש התקשורת אף פעם לא יכולה להיות מושלמת, תמיד יש כמה באגים בתקשורת, אבל אם יש לך סבלנות אז סבבה. אבל בחייך, אני גם חמודה, אי אפשר שלא לאהוב אותי".
שלום מודה כי לא ידעה למה לצפות מהעבודה לצד שחקנים ידועים: "חששתי לעבוד עם אנשים כאלה, כוכבים. אבל אני זוכרת שהם בני אדם. גם הם עברו לא מעט עד שהגיעו לאן שהגיעו. כולם בני אדם. אני באה בגישה שמסתכלת בגובה העיניים, שמפרגנת - אין אצלי שום מקום להתנשאות. השתלבתי מעולה, קיבלו אותי בראש פתוח, וגם ויתרו ושינו דברים בשביל שיתאימו לאוכלוסייה החירשת. יש לי ביטחון באותה מידה שאין לי ביטחון. אין מה לעשות, אומנים הם קצת שרוטים, הם חייבים גם את זה וגם את זה".
איש סודה על הסט היה השחקן ישי גולן, הדובר גם הוא את שפת הסימנים: "היה יום אחד שחזרנו במונית יחד וכל כך התענגתי לשוחח איתו בשפת הסימנים. הוא נלחץ מכל מילה ששכח. אמרתי לו שמספיק שיש לו את ההכלה והוא יודע איך לתקשר איתי בגובה העיניים. אנשים קינאו כי ריכלנו מול הפרצוף שלהם והם לא הבינו. זה היה כיף".
"אני מאושרת, גאה בחיים שלי", היא אומרת לבסוף בכנות פשוטה, "אני לא עשירה בכסף, אני לא מקווה להיות בנאדם שומע כי אני יודעת שלא אהיה אף פעם. יש מכשולים שאני צריכה להתגבר עליהם וזו המלחמה שלי, אבל החברה היא זו שמגבילה אותי. אני מתבאסת שהמדינה שגדלתי בה לא השכילה לקבל שפת הסימנים כשפה רשמית, שחובה ללמוד במערכת החינוך - כמו שלומדים אנגלית. נולדתי עם זה, לא בחרתי, אבל זו עובדה. החברה לא רגילה לזה, מפחדים מהשונה, לא יודעים איך להתמודד, איך לתקשר, מה לחשוב, מה להרגיש. בסופו של דבר אנחנו שוכחים דבר אחד - כל בנאדם רוצה פשוט להיות נאהב".
