ביקורת סרט: "איש השלג" - אכזבת השנה
אף שהוא נוצר על ידי אוסף של אנשים מוערכים, "איש השלג", המבוסס על רב המכר של של סופר המתח יו נסבו, פשוט לא טוב. האשמה למחדל נעוצה בתסריט, בעריכה, בבימוי ובעובדה שאף אחד לא הצליח להוציא את המיטב מהשחקנים המוכשרים
המותחן "איש השלג" (The Snowman) לא יהיה הסרט הגרוע של שנת 2017, אבל קשה להאמין שתהיה השנה אכזבה מרה יותר. הוא פרי עבודתם של אנשים מוכשרים שכשלו. נדמה כי התעלומה הבלשית המעניינת ביותר שעולה מ"איש השלג" כרוכה בניסיון להבין כיצד זה קרה.
על הבימוי הופקד השבדי תומס אלפרדסון שהחליף בתפקיד את מרטין סקורסזה (החתום כאחד ממפיקי הסרט). בעשור האחרון אלפרדסון ביים רק שני סרטים אך שניהם לא פחות מנהדרים. סרט הערפדים היפיפה והמרגש "Let the Right One In" (2008) על קשר בין ילד מנודה חברתית וערפדית בת מאות שנים בגוף של ילדה, וה"החפרפרת" (2011) עיבוד מעולה ל"פחח, חייט, חייל, מרגל" של ג'ון לה קארה.
אחרי שני סרטים הנמצאים כפסע מיצירת מופת עצוב לגלות שאלפרדסון מתרסק בסרט שאמור להתאים ככפפה ליכולותיו. הנסיבות המקלות הן שהוצנח על פרויקט שלא תוכנן על ידיו, עם מעט מאוד זמן עד תחילת הצילומים, מספר מצומצם של ימי צילום, ותסריט שכמעט 15 אחוז ממנו לא צולם בפועל ואמור היה להיבנות בדרך נס בחדר העריכה. כל זה, כמובן, לא אמור לעניין את הצופים.
הסרט מעבד את ספרו של סופר המתח הנורווגי יו נסבו. "איש השלג" (2007) הוא הפרק השביעי בסדרת ספרי הארי הולה שבמרכזה חוקר מבריק במשטרת אוסלו המתמודד עם שודדים ורוצחים סדרתיים בעודו נאבק גם בדפוסי האישיות הבעייתיים שלו ובנטיותיו האלכוהוליסטיות. ההתחלה בסרט השביעי בסדרה מקשה מראש על יצירת היכרות הולמות של הצופים עם הדמות.
עוד ביקורות קולנוע:
ביקורת סרט: "רק האמיצים" - מבט אחר על לוחמי האש
סצנת הפתיחה של "איש השלג" מתרחשת באמצע שנות ה-80 ומרמזת על טראומת ילדות הנקשרת לזהותו העתידית של הרוצח. עד שהסצנה הזו תתחבר למשהו בעלילה יעבור עוד זמן רב. עם ההגעה לזמן של ההווה העלילתי (סוף שנות ה-2000) מתרחש הקטל הראשון של רוצח סידרתי הנוהג לבנות איש שלג קריפי ליד הבתים של הקורבנות המיועדים - כולן אימהות לא נאמנות שעברו הפלה. הממד המזוויע של ריטואל הרצח הסדרתי אינו מעוצב באופן אפקטיבי - בוודאי בהשוואה לקלאסיקות כמו "שתיקת הכבשים" ו"שבעה חטאים".
הולה (מייקל פסבנדר) מוצג לראשונה בעודו מתעורר משנת שיכורים ברחוב. הצופים מביניהם כי מדובר באדם מעורער, אך הסרט לא מספק להם מספיק מידע כדי שיתעניינו בדמות זו. פסבנדר מגלם אותו בדרך אפטית למדי וממילא השחקן לא נראה כגילום משכנע של אדם העוסק באופן שיטתי בהחרבת גופו באמצעות סיגריות ואלכוהול.
בנוסף הסרט לא מספק סיבות משכנעות לכישרון יוצא הדופן שאמור להיות להולה ושמצדיק את אי היזרקותו מהמשטרה. החוקרת הצעירה קתרין בראט (רבקה פרגוסון) מצטרפת למשטרת אוסלו והופכת לפרטנרית של הולה, אדם שאותו היא מעריצה לאחר שלמדה על עבודות הפענוח הקודמות שלו. בתיאוריה הוא מבריק אך העלילה אינה נותנת לדמות הזדמנויות להפגין כישורים מרשימים במיוחד.
מלבד שתי דמויות אלו הסרט כולל עוד הופעות של שחקנים מוערכים שהסרט אינו משתמש בהם היטב. שרלוט גינזבורג כראקל, חברתו שלעבר של הול, וג'יי קיי סימונס כתעשיין עשיר ומפוקפק. בעייתית באופן מיוחד היא הופעתו של ואל קילמר בסדרת פלשבקים בה נצפה בלש שיכור בשם גרט ראפטו הקשור לחקירה המתנהלת בהווה. קילמר, שחלה בשנים האחרונות בסרטן זוכה לדיבוב מוזר ולקוי ברמה הטכנית. הופעה מוזרה שלא ברור איך היא לא צולמה מחדש.
הפישוט של הדמויות ושל יחסיהן, בעיקר בכל הנוגע להולה וקתרין, עובד לרעת הסרט וזאת למרות שאורך של שעתיים אמור להיות מצע מספק. בנוסף, ואולי חמור מכך, עצם התפתחות מהלך החקירה אינו קוהרנטי ובוודאי שאינו מצליח ליצור מומנטום גובר של חרדה ואימה. הכישלון הזה מעורר השתאות לאור ההישגים של אלפרדסון ב"החפרפרת" שהיה מלאכת מחשבת של בניה מחושבת ומדויקת של תעלומת ריגול.
מלבד אלפרדסון הצוות כולל גם שתי עורכות זוכות אוסקר - קלייר סימפסון (זוכת אוסקר על "פלאטון"). היא הוחלפה ע"י תלמה שונמייקר (העורכת הקבועה של מרטין סקורסזה) שגם לא הצליחה לגבור על הבעיות בחומרים שהיו ברשותה. המלחין מרקו בלטרמי המרבה בכתיבת מוזיקה לסרטי אימה עושה עבודה גנרית בסגנון המאפיין אותו (שימוש בכלי הקשה מול מיתר כדי לייצר אפקט עוכרי שלווה).
על התסריט, המקור המרכזי לבעיותיו של הסרט, מופקדים שלושה - סורן סוויסטרופ היוצר של סדרת המתח הדנית "Forbrydelsen" (שעובדה לסדרה האמריקאית "ההריגה"), פיטר סטראוגן שעבד עם אלפרדסון על "החפרפרת" וחוסיין אמיני – תסריטאי שמעולם לא התלהבתי מעבודותיו (שתי עבודותיו האחרונות כתסריטאי היו על "שלגיה והציד" ו-"47 רונין").
בבלוקבסטרים חלולים מקובל לראות צוותים של תסריטאים שיחד מייצרים תסריט חסר הגיון. בסרטי מתח לקהל בוגר ותבוני, שצריכים לשקף תכנון קפדני ועקבי בעיצוב הדמויות והעולם, ריבוי תסריטאים הוא סימפטום לבעיה. בוודאי במקרה זה.
השניים שעבודתם כמעט ולא נפגעה הם הצלם האוסטרלי דיון בבי (זוכה אוסקר על "זיכרונות של גיישה") שמעצב דימויים מוצלחים של פילם נואר בסביבה מושלגת (כמו "פארגו" ו"אינסומניה") ומעצבת התפאורה מריה דז'ורקוביץ' שהפליאה בעבודתה על "החפרפרת". הכישרון של של בבי ו-דז'ורקוביץ בהחלט מספיק כדי להעמיד טריילר מאוד משכנע לסרט, אך בפיצ'ר המחייב גם בימוי, עריכה ותסריט זה לא מספיק.
