עיר המלכים
בזכות שני משוגעים לדבר, תמיכה של מפעל הפיס ושיתוף פעולה של העירייה – טבריה הפכה למעצמה של שחמט. 2,000 מילדי העיר משחקים במועדון השחמט המקומי, המשחק שולב בתוכנית הלימודים והתוצאות מדהימות: ירידה חדה באלימות ועלייה חדה בהישגים הלימודיים
בשיתוף מפעל הפיס
טבריה נחשבת בעיני רבים ליהלום לא מלוטש: פונטציאל אדיר, אך לא ממומש, ומצבה כלכלי־חברתי קשה. אולם בשנים האחרונות יש שם מקור מפתיע לגאווה: צמיחתה של תרבות שחמט בעיר וחדירה של משחק המלכים לתוכנית הלימודים.
האחראי ל"מגיפת" השחמט בעיר הוא אסף סופר (45), שחמטאי, מתמטיקאי והייטקיסט לשעבר. זהו סיפור סינדרלה על תלמיד לא מוצלח, שמערכת החינוך פלטה בגיל 16. סופר הנער החל לעבוד במפעלי ים המלח, ויום אחד התגלגל לידיו באקראי ספר של אמן שחמט.
"התחלתי ללמוד דרך הספר את חוקי המשחק והחלטתי להירשם לאליפות הנוער בערד", נזכר סופר. "לימוד המשחק לא נקשר אצלי לחוויה הרעה שהייתה לי בלימודים כי ראיתי בזה יותר ענף ספורטיבי".
עם ההתמכרות לשחמט הגיעו שינויים נוספים. בחודשים בודדים דילג סופר בין שלוש, ארבע וחמש יחידות מתמטיקה, וזכה באליפות ערד בשחמט
למבוגרים – בגיל 17. "בזכות השחמט שיניתי את הרגלי הלימוד ואת דפוסי החשיבה שלי. החלפתי אסטרטגיה. במקום לשנן תשובות, שזה מה שמערכת החינוך מצפה ממך, התחלתי לחשוב איך להגיע אל התשובה הנכונה, מה היא הדרך הטובה ביותר", הוא נזכר.
משם, השמיים היו הגבול. שירות קבע ביחידת מודיעין, תואר ראשון ושני במתמטיקה ועולם ההייטק, אותו החליט לנטוש לטובת החינוך. "אחרי שנים של הוראת סטודנטים במקצועות המתמטיקה והסטטיסטיקה, חיפשתי את הקהל האמיתי. הגעתי לבית־הספר "ארליך" בטבריה, ותוך חצי שנה, ללא תקציבים ותוספות, הפך המקום למרקחת שחמט", הוא מתאר.
סופר גייס למשימה את רם כהן (27), סטודנט לחינוך מטבריה. את עיניו הבורקות של כהן בשיעורי הסטטסטיקה שהעביר במכללת החינוך "אוהלו" שבקצרין, סופר זיהה ממרחקים. "מה שבלט אצל רם בשיעורים שלי הייתה הערכיות שלו. זיהיתי שאני יכול להסביר לו איך להתבונן על הלא מובן, שזה מקביל לעולם השחמט. לימדתי אותו את כללי המשחק והצעתי לו להצטרף אליי לחלום הגדול להפוך את עיר הולדתו לאימפריית שחמט", אומר סופר.
כהן, בדומה לסופר, לא היה מהמצטיינים שבתלמידים. "גדלתי בשכונת קריית־משה בטבריה. כילדים, לא הקפידו איתנו על הישגיות בלימודים. לא הייתה חשיבות לציונים או להשלמת בגרויות. מדי יום היינו יושבים שעות על הברזלים בגינה השכונתית ולא עושים שיעורי בית או לומדים למבחנים", מספר כהן. "עד שהגעתי למכללה לא הציקה לי העובדה שיש לי רק תעודת בגרות חלקית, אבל כשנדרשתי לעשות השלמות בשנה שלמה של מכינה, הרשתי שבזבזתי את זמני בתיכון".
כששמע מסופר על החלום להקים פרויקט שחמט בטבריה, הוא התגייס מיד – למרות שכלל לא הכיר את המשחק. "אסף לימד אותי את חוקי השחמט, ומיד התאהבתי. לא היה לי ספק שאני נכנס למיזם הזה. הבנתי שאפשר להשפיע על גורלה של העיר בזכות משחק החשיבה הזה. הרגשתי חייב למקום שממנו הגעתי", מתאר כהן.
במהרה הצליחו השניים לגייס לחזונם החינוכי את אנשי העייריה, ובסיוע מפעל הפיס שעת לימודי שחמט נכנסה באופן קבוע למערכת השעות לכל תלמידי ג'־ה' בעיר. לפני כשנה כבשו פסגה נוספת כשהקימו מועדון שחמט עירוני בסיוע מפעל הפיס, קרן קרב ואיגוד השחמט הישראלי. כיום, למעלה מ־2,000 תלמידים משתתפים בפעילות במקום.
"אני חושב שזה כלי חינוך מדהים. העובדה שצריך לחשוב על המהלך לפני שמבצעים אותו משפיעה אחר כך על הבחירות וההתנהלות בחיים עצמם. את התוצאות של השחמט אנחנו רואים בירידה באלימות בקרב ילדים ובעלייה בהישגים הלימודיים שלהם", מספר כהן.
על אותה השפעה מדווחים בתי־ספר בעיר כולה: ירידה באלימות בקרב בני הנוער, ובמקביל עלייה מתמדת בהישגים הלימודיים. ובכלל, השחמט השתלט על העיר. מראות של סבים, הורים וילדים משחקים בבתים, במועדון ובבתי־הספר הפכו לדבר שבשגרה. מדי חודש מקיים מועדון השחמט בעיר אירועים, תחרויות ומפגשים – והעיר אף זכתה לארח בשנה שעברה את אליפות ישראל לנוער ולמבוגרים.
"באופן אישי, לא הפנמתי עד השנה שטבריה עברה מהפך", מעיד סופר, "אבל אז הגעתי לביקור בחטיבת ביניים בעיר, נכנסתי לחצר, ראיתי חמישה לוחות משחקים וסביבם ילדים רבים – ופתאום הבנתי שמשהו טוב קרה".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
