החוצפה של אלי גוטמן

השקפת עולמו של אלי גוטמן, בדומה להשקפת עולמם של אברם גרנט, דרור קשטן ואלישע לוי, אומרת שטקטיקה ומשחק מסודר מעל הכל: מעל היצירתיות, האטרקטיביות והיופי במשחק. אף מעל המשחק בכבודו ובעצמו. בהתאם לכך מרכיבים את ההרכב, מבצעים חילופים "מפתיעים ויצירתיים" בדיוק בדקה ה-70, ובדרך כלל חילופים של חלוץ בחלוץ/קשר בקשר. לרוב משחקים עם חלוץ אחד, לא פעם תמצא 3 קשרים אחוריים, ואף כשמהלך המשחק מחייב הוצאת קשר אחורי, בטח אם אתה חייב גול, יבחר המאמן בחילוף שבלוני ולא משנה משחק, עם דגש על חילופים הגנתיים.

גוטמן בהפועל

לאחר הפסדיו הראשונים בקדנציה האחרונה שלו בהפועל ת"א, הצהיר גוטמן ש"המטרה הייתה מלכתחילה להישאר בליגה". רק חודש לפני כן, בינואר, הוא קיבל עוד 9 שחקנים. 9 שחקנים שיכולים להיות בהרכב כמעט בכל קבוצה בליגה, והוא מפסיד משחק אחר משחק, בעיקר עקב ניהול המשחק הכושל מאוד שלו - הרכב לא נכון וטוב ביחס לקאדר שלרשותו, חילופים שבלוניים ממקום של טקטיקת-יתר, פחד וחוסר מובהק ביצירתיות – ובהתאם לכך המשחק לא משהו, בלשון המעטה, ובעיקר עקב כך הקבוצה מפסידה ואז, לאחר כל זה, הוא מגדיל ועושה "המטרה היא להישאר בליגה". מנמיך ציפיות בהתאם לצרכיו המניפולטיביים.

אלי גוטמן(צילום: ראובן שוורץ)

בסופו של יום, השחקנים הם המבקיעים/לא מבקיעים, ועם זאת, הגורם הרוחני מתבטא בהשקפת עולמו של המאמן, סגנון המשחק שלו, טקטיקת-יתר שבאה על חשבון המשחק, פחד וחוסר יצירתיות. כאשר אלו מניעים אותך כמאמן, גם שחקנים טובים ויצירתיים לא יביאו את עצמם לידי ביטוי. אפילו אם תהיה לך קבוצה טובה, המניעים השליליים הללו – שנוגדים לחלוטין את דרישות המשחק בכבודו ובעצמו - ינצחו אותך.

גוטמן בנבחרת

הקמפיין של גוטמן בנבחרת כלל כישלון שהתחיל בחיפה מול בוסניה והסתיים בירושלים מול קפריסין עם הרכב לא נכון בלשון המעטה, והגדיל לעשות עם גילי ורמוט שבאותה תקופה דווקא החל לחזור לעצמו – מבין כולם על המגרש הוא ממש לא הגרוע ביותר ודווקא אותו, בדקה ה-65 ובפיגור, הוצאת? אז מה הפלא לכישלון, במיוחד אם המוטיבים הראשיים האלה חוזרים על עצמם? רק השחקנים לא טובים? השחקנים שהיו לך הם מהטובים שהיו ויהיו כאן! בהמשך לדור המעולה של רביבו, ברקו, נימני, עטר, אוחנה, סיני, מלמיליאן ועוד טובים לא מעטים, ולך בספסל היו את בוזגלו, ברק יצחקי, ברדה, מליקסון, ועוד – בספסל!

שיחקת משחקים לא ספורטיביים משום מה עם טוטו תמוז בתקופתו הטובה, ואז גם עם אלירן עטר, ומאוד סביר להניח שלא היה מדובר בשיקולים מקצועיים גרידא.

אז, של מי הכישלון? של קאדר בהחלט מרשים בימיך, או שמא קודם שלך כמאמן ראשי? בעיקר עקב השקפת עולמך הנוגדת את העקרונות ה"רוחניים" הראשיים של משחק הכדורגל: אטרקטיביות, יופי, יצירתיות, כדורגל התקפי המתחשב בקהל שבא בעיקר ליהנות מהמשחק וכמובן ניצחון. ולראיה, כישלון אחרי כישלון בכל קמפיין.

יש קווי דמיון

גוטמן, אתה לא לבד, כך גם קשטן פעל מטקטיקת יתר, פחדנות ומניעים אישיים לפעמים, וכך גם אברם גרנט, המניפולטור מספר 1, שהכל התפוצץ לו בפנים דווקא בפנדל "הזוי" אז בגמר הגביע עם צ'לסי. ולא, אין דבר כזה "במקרה", כל אחד מקבל מה שמגיע לו, ולגרנט המניפולטור לא הגיע לזכות בגביע עם צ'לסי, אליה הגיע בזכות קמפיין התיקו המהולל שלו, אותו קמפיין בו הקים חמ"ל צבאי, ובסוף קיבלנו גולים הכי לא מחויבי המציאות.

לכדורגל כוח משלו, שפה משלו, להוכיח אותך על טעויותיך. וכשהתנהלות המאמנים הזו מצטרפת להתנהלות ההתאחדות ומוסדותיה, הלא ספורטיבית, בלשון המעטה, אין פלא לתוצאות העגומות כבר מעל 40 שנה, ולמרות דורות שחקנים שבהחלט היו יכולים לספק את הסחורה.

גוטמן בתקשורת

כישלון ענק בנבחרת, כישלון חרוץ בהפועל, לא מפריעים לגוטמן לשמש כפרשןממקום של "הסגן של אלוהים". כל שפת הגוף שלו, כל עיוור יכול לראות שהוא אומר "הלו חברים, זה אני גוטמן, שקט, אני יודע", כאילו פנינים יוצאות מפיו. והוא, שנכשל כל כך בנבחרת ובהפועל, מציג את עצמו כאילו רק אתמול ניצח את איטליה ואת ספרד ולמחרת את ברזיל. ההגנתי מלידה פתאום הופך להתקפי כפרשן וממליץ על חילופים התקפיים, כאשר ידוע שהוא אחד המאמנים הכי הגנתיים וטקטיים שיש.

לאחר ההפסד המביך של מכבי ת"א מול ב"ש, התראיין ג'ורדי קרויף בג'נטלמניות ובאינטלגנציה גבוהה, הסתכל קודם כל על עצמו ורק אח"כ על שחקניו. בדיוק ההפך עשה מר גוטמן - האשים תמיד את שחקניו וניקה את עצמו - ויש לא מעט הוכחות לטענה זו. ג'ורדי מודע למצב ולטעויותיו, עונה בסובלנות ובכבוד, ואז גוטמן המאמן ההתקפי היצירתי שניצח רק אתמול את ברזיל וארגנטינה, בשיא חוצפתו אומר: "ג'ורדי לא יודע מהי פילוסופיית המשחק שלו... הוא בקונפליקט ענק עם עצמו. עזות מצח. חוצפה.