טאצ'דאון להסברה הישראלית
הסרט "Touchdown in Israel" מתעד את ביקור כוכבי היכל התהילה של הפוטבול בארץ הקודש ושופך אור על פעילות השגריר מספר אחת שלנו בספורט האמריקני, רוברט קראפט. בהתחשב בכך שהסרט לא נוגע במורכבות הפוליטית באזור או בשורשי הסכסוך, אפשר לומר שמדובר בסרט תדמית
כ-12 אלף קילומטרים מפרידים בין ישראל לאורקל ארנה באוקלנד, האולם הביתי של גולדן סטייט. כל כך רחוק, ומרגיש כל כך קרוב לעומרי כספי, שבעזרת השם וסטפן קרי יביא אליפות להתגאות בה. כשזה יקרה, התקשורת, מנחי תוכניות האירוח והפוליטיקאים יסתערו עליו, יחבקו ויאמצו את ההישג של קבוצתו, כאילו הווריורס הם לוחמינו האמיצים מעבר לקווי האויב.
ככה אנחנו הישראלים, יוצאים לכיבושים ברחבי העולם, ונתלים בהישגים אישיים של טובי בנינו כאילו מדובר בשליחות לאומית עבור מדינה המשתוקקת לתשומת לב חיובית בזירה הבינלאומית. כדורסל בצד, הציפייה מכספי היא לייצג אותנו בכבוד, אבל לא בטוח שתעמולה זה המגרש שלו. השגריר המוצלח ביותר שלנו בספורט האמריקאי הוא רוברט קראפט, שבמקום להביא את ישראל לאמריקה, מביא את אמריקה לישראל.
כמעט 9,000 ק"מ מפרידים בין ישראל לג'ילט סטדיום בפוקסבורו – האצטדיון הביתי של ניו אינגלנד פטריוטס, אבל הבעלים היהודי של הקבוצה טורח לגמוע אותם כמעט בכל שנה כדי לבקר בארץ הקודש. לאורך השנים הוא לקח איתו את טום בריידי, ריצ'רד סימור, בנג'מין ווטסון וכוכבים אחרים של קבוצתו בעבר ובהווה. כאילו הפאטס הם פטריוטים ישראלים אמיתיים תוצרת כחול-כהה ולבן (ושבריר של אדום).
בקיץ האחרון המיליארדר בן ה-76 הגדיל לעשות כשהזמין 18 מגדולי שחקני הפוטבול בכל הזמנים להתלוות אליו למסע לישראל. צוות צילום שהתלווה אל המשלחת תיעד אותה בביקורם בתל אביב, ירושלים, הכנרת, מצדה וים המלח, ובחודש שעבר שודר ברשת NFL Network הסרט הדוקומנטרי Touchdown in Israel המסכם את השבוע המרגש שעברו כוכבי העבר האמריקאים בחסות קראפט.
אם אינכם חובבי פוטבול ספק אם השמות ג'ים בראון, רוג'ר סטאובק, ג'ו גרין, אריק דיקרסון, ג'רום בטיס, מרשל פולק, ברוס סמית' וכריס קרטר אומרים לכם משהו, אם כי ג'ו מונטנה עשוי לצלצל מוכר. גם אם הם אנונימיים עבור רוב הציבור הישראלי, עבור קהל אוהדי הספורט האמריקאי מדובר באייקונים של ממש. חברים של כבוד בהיכל התהילה של הפוטבול. קצת כמו מיקי ברקוביץ' אצלנו, אולי כמו שכספי יהיה בעתיד.
הסרט שמלווה אותם בנופי ארצנו הוא סרט תדמית לכל דבר לטובת מדינת ישראל. בלי יותר מדי מורכבות או כל נגיעה כלשהי במצב הפוליטי השברירי חס וחלילה. חברי המשלחת מתועדים כשהם נחשפים לראשונה בחייהם למקומות עליהם שמעו בכנסיה בילדותם, מתחברים לישו, וגם אחד לשני. מדי פעם הם צוחקים ומחליפים טראש-טוק, ולפעמים גם דומעים.
Touchdown in Israel הוא הפקה של חברת NFL Films המפיקה סרטים תיעודיים עבור הליגה המצליחה יותר בספורט האמריקאי. הכל מצולם ונערך בהתאם ליעדים הפרסומיים והתדמיתיים של ה-NFL ובמקרה הזה הם מצויים בהלימה מושלמת עם אלו של מדינת ישראל. פה לא תמצאו שום דברי ביקורת או עיסוק בסוגיות פוליטיות או ביטחוניות נפיצות.
בסיור המודרך בעיר העתיקה בין כנסיית הקבר, דרך סמטאות השוק ועד לכותל המערבי והמנהרות תחתיו, אין כל אזכור לכך שמדובר בשטח מריבה שעליו מתקוטטות זה שנים רבות דתות ותנועות לאומיות. מנקודת המבט הנגלית עבור חבורת הוותיקים מארצות הברית, קו התפר בין הישראלים והפלסטינים רגוע ושליו הרבה יותר ממה שנתקלו בו בימיהם כשחקנים בקו התפר האלים בין הקבוצות על מגרש הפוטבול (line of scrimmage).
האווירה החיובית בקרב חבורת המילואימניקים (כך זה מרגיש כשהם נוסעים יחדיו באוטובוס לאורכה ולרוחבה של הארץ ומספרים צ'יזבטים ממורשת הקרב שלהם) בולטת בעיקר אל מול השערורייה שהתעוררה בעקבות מסע מאורגן שיזם משרד התיירות עבור שחקנים פעילים בליגת ה-NFL בחורף האחרון.
הגילוי שמדובר בקמפיין מטעם ממשלת ישראל גרמה לפרישתו של מייקל בנט מסיאטל סיהוקס, שהבהיר כי אינו מוכן שינצלו אותו למטרות תעמולה. "כשאגיע לישראל – ובכוונתי להגיע – זה יהיה לא רק כדי לבקר בישראל אלא גם בגדה המערבית ועזה כדי לראות איך הפלסטינים, שקוראים לפיסת הארץ הזאת בית לאורך אלפי שנים, חיים את חייהם. אני רוצה לתת קול לחסרי הקול, ולא אוכל לעשות כן במסע שכזה לישראל", הצהיר, וסחף אחריו כמחצית מרשימת המוזמנים.
ובכן, קראפט אינו גורם ממשלתי למרות קשריו החמים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת (שגם מופיע לרגע בסרט). הנאמנות שלו לישראל אינה מוטלת בספק והוא אף הצהיר עליה בעברית בטקס השקת אצטדיון הפוטבול על שמו שהוקם בירושלים. ללא זיקה פוליטית, אפילו ג'ים בראון שהיה ידוע כפעיל בתנועת הפנתרים השחורים האמריקאית אינו מביע ביקורת או שואל שאלות בעייתיות – לפחות לא מול המצלמה. השימושים התעמולתיים בנוכחות של הכוכבים בסרט נעשית בדיעבד, באופן אלגנטי ולא ממסדי, ומשרתת את אותה המטרה שעמדה לנגד עיניו של משרד התיירות בקמפיין ששמט בחורף – או בעגת הפוטבול המקצועית: פאמבל.
ואם להישאר בטרמינולוגיה של פוטבול, Touchdown in Israel הוא טאצ'דאון מקרי למערך ההסברה הישראלי וסיוע לקידום תיירות החוץ בארץ, בעיקר זו הצליינית. קראפט אמנם יהודי, וכך גם מקורבו אנדרה טיפט – כוכב עבר של הפטריוטס שהתגייר לפני 24 שנים בעקבות אשתו – אבל שאר השחקנים הם נוצרים, חלקם אדוקים. בראשם אנאיס וויליאמס, כוכב אריזונה קרדינלס וסנט לואיס ראמס בעבר, שעשה הסבה לכמורה. רוב המסע מוקדש לישו ולאתרים המזוהים איתו: בכפר נחום שעל גדות הכנרת והר האושר הסמוך לו (שם וויליאמס וכריס קרטר נושאים תפילה מרגשת), בוויה דולורוזה בירושלים וכמובן בכנסיית הקבר. רגעים אלו של התעלות דתית מעוררים התרגשות ואחווה בין הנוכחים, וכזה הוא גם טקס ההטבלה שהם עוברים בנהר הירדן – מעמד מרגש, משנה חיים עבור כמה מהם.
הכנרת, מצדה, ים הנגב, העיר העתיקה – זהו פק"ל לתייר המתחיל, אבל הכוכבים המזדקנים הגיעו עד לכאן לא רק כדי להפיץ את שמה הטוב של ישראל בתפוצות, אלא גם כדי להפיץ את בשורת הפוטבול בארץ. הם מגיעים למשחק בליגה המקומית, לוחצים ידיים לצעירים הנלהבים ומתייצבים על הקווים. לשם שינוי, הסרט שמלווה את המפגש של ההול-אוף-פיימרים עם ארץ ישראל ונופיה, מפגיש אותם גם עם אנשיה. יש פה יהודים (כריס קרטר מכנה אחד מהם Jew Jew Watt - יענו ג'יי.ג'יי. וואט היהודי) וערבים. כשהם משתפים פעולה במדי קבוצותיהם, מותר לטאטא אותם מעל לשטיח הדשא. החוקים פה ברורים, וגם מערכי הכוחות. לא כמו בסכסוך עם הפלסטינים. אפילו שירת התקווה לפני פתיחת המשחק עוברת חלק, כאילו מדובר בהמנון של כולם – בלי מחאות מהסוג שאנחנו רואים בימים אלה ב-NFL.
אז מה הרשמים איתם חזרו השחקנים הוותיקים אחרי שבוע בישראל, ואותם הם מוכנים לחלוק עם אזרחי ארצות הברית? "אם הייתם שואלים אותי לפני כן אם הייתי נוסע כאדם שחור לחופשה במזרח התיכון, הייתי אומר שלא", הודה מרשל פולק לפני שפרץ בבכי, "לבוא משכונת עוני בניו אורלינס כדי להגיע לישראל זה לא ייאמן – לא רק מפני שאני פה, אלא שאני פה אתכם". ג'ו גרין אומר למצלמה: "המדינה הזאת מאוד גאה בעצמה ויש לה על מה".
יש פה בהחלט ניצחון להסברה של ישראל, בזכות קראפט שזוכה לתשבוחות מכולם על היוזמה, כולל הקומישינר של ה-NFL רוג'ר גודל שמגיע לכבד בנוכחותו את טקס השקת האצטדיון בירושלים. יש סיבה שהבעלים של הפטריוטס מרגיש בבית, כפי שהוא מתוודה בנאומו, ומזכיר את אשתו המנוחה מיירה שקבורה בארץ. הקשר שלו לישראל שהתחיל בירח הדבש שלו ב-1963 ממשיך מאז ועד היום בהשראתה.
Touchdown in Israel חושף את האמריקאים לנופי ישראל ולאתרים הקדושים שבתחומה. הוא גם מנסה לתאר את האחווה שחולקים ההול-אוף-פיימרים הוותיקים בהולי-לנד. עבורם, כמו במקרה של תגלית, זה פרויקט עם תכלית. אבל בשבילנו הישראלים זו הזדמנות להכיר מקרוב את אחד הידידים הגדולים ביותר שלנו בארצות הברית ואת הזיקה הציונית החזקה כל כך שמניעה רבות מיוזמותיו.
עומרי כספי נדרש באופן לא הוגן לשאת אותנו על כתפיו כשהוא נלחם על דקות משחק בגולדן סטייט, רענן כץ לעומתו ניסה לגייס את העם היושב בציון להתפלל לניצחון קבוצתו מיאמי היט בסדרת הגמר מול דאלאס ב-2006 כי "היא קבוצה ישראלית לא פחות ממכבי", ואילו קראפט פשוט עושה, תורם ומתאמץ למען המדינה, שרחוקה כ-9,000 ק"מ מביתו שבמסצ'וסטס.
אפשר להבחין בכך בסרט, וגם באופן אישי. כשהזדמן לי ב-2013 להיות בג'ילט סטדיום במשחק של ניו אינגלנד נגד ניו אורלינס,
התבקשתי לרדת מיציע העיתונאים למגרש עצמו לפני פתיחת המשחק. בעל הבית שמע מאיפה אני וביקש להחליף כמה מלים. "אני רוצה שתגיד לכולם שהמטרה שלי היא שהפטריוטס יהיו הקבוצה של ישראל", אמר לי אז. לא גיליתי לו כמובן שאני בכלל מהצד של הסיינטס, אבל איך אמר אריק דיקרסון למצלמה: "אני לא אוהב את הפטריוטס בכלל, אבל כולנו מעריצים את בוב קראפט". בזכותו עכשיו הם גם אוהבים את ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
